קודם כל ההודעה שלך עשתה לי גם חיוך, ולא - זה לא שאני צוחקת חלילה עליך, אלא גם מזדהה איתך נואשות, וגם כתבת נורא מצחיק.. אבל לתכל'ס, מצטרפת לקודמותי על הכעס שקיים ושאת פשוט לא יודעת מהו. אני לא הייתי מנסה לשלוט בעצבים או לנתב אותם- כי לי לפחות זה אף פעם לא הולך. מה שכן יכול לעזור ובגדול זה להבין בדיוק מהו הכעס המזמזם הזה, שכל מי שעובר לידו מפוצץ לך ת'פיוזים העדינים. אין אפס - משהו מאוד מאוד מציק לך, וגם אני לא מאמינה שזה "ילד של סבתא" (למרות שיותר מדי יכולה להבין למה זה מביא ת'ג'ננה(: - ראי הדיון שרוניתה הפנתה). למען האמת, גם לדעתי זו לא הסבתא. העקבות מובילים לאיזה כעס על בעלך שיחיה, משהו שם לא נאמר וטופח עוד ועוד, ויוצא על אמא שלו (שמתוקף תפקידה כחותנת - היא הכי מעצבנת בעולם- אז למה לא להתפוצץ במקום ה"קל"). מה שלדעתי צריך לעשות - לשבת עם הבעל, אפילו אם זה אל תוך הלילה, ולטחון. לדבר ולדבר עד שתצליחי להגיע לנקודה ההיא שם בפנים שמהבהבת ולא מקבלת התייחסות. כי מנסיון - ברגע שעומדים על הנקודה ואומרים - אה, זו את, ההבהוב נעשה הרבה פחות עצבני וצורם, ואם מוצאים מה הנקודה הזו צריכה - זה יכול לגמור את הסיפור. אין ספק שזו תקופה מאוד לא קלה עבורך, משערת שגם עבורו, אבל מסתתר כאן משהו שיחד עם הבלאגן וההדחקות היומיומיות של אח"כ צומח למיידים מחרפנים. ואת זה צריך לעצור.
אני מבינה את קדושת הארוחות, בעיקר אם הבעל הוא כזה מין "רגיש הורים" כמו שלי למשל.. אבל נראה לי שיא הלגיטימיות להגיד שאתם קורסים תחת העומס והשבוע לא תגיעו כי אתם פשוט חייבים קצת שקט, להיות רק שניכם יחד - מה שלא קרה כבר הרבה זמן. נראה לי שכל חמות תקבל את זה. בטח אם זה נאמר בהחלטיות שלמה - כי זו באמת באמת זכותך, וזו אפילו לא חוצפה או אקט מעליבני - זו האמת לאמיתה. ובינתיים - תמשיכי להוציא קיטורך לכיווננו - ככה זה לא פוגע באפח'ד. לי זה עזר אז אולי גם לך תירשם הקלה קיטורית - וזה לפעמים מאוד חשוב כדי לפנות במוח קצת מקום למחשבה שקטה. חיבוק. ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|