אלה, כמו השאר, קראתי את כעסך וחשבתי לי שיש לו כתובת אחרת. נשמע שחמותך כל כך משתדלת דווקא, למרות שבסוף את רגוזה. מה היית רוצה ממנה שיהיה אחרת? אולי כדאי להגדיר לעצמך ולה.
לי יש חמות קרה - הפוכה לגמרי. כשהיא שמעה על הנכד היחיד והבכור שיוולד לה, לפני שלוש שנים - לא היתה נרגשת ממנה בעולם. היא לא הפסיקה לפנטז איך היא תשחק איתו, ותשמור עליו ותטפל בו. היום - היא לא מגיעה לביקורים ולא מתקשרת לשאול לשלומו. בפעם האחרונה היא היתה כאן לפני ארבעה חודשים, וגם אז ישבה, שתתה קפה, ולא הסתכלה עליו. כשחשוב לי, אני מציעה לאיש שלי שניסע לבקר אותם. בערך פעם בשבועיים. גם שם, הילד זוכה לחמש דקות התעניינות ואחר כך היא הולכת לענייניה - שטיפת כלים, בישול, צפיה בטלויזיה. היא חולה למדי - עם אסטמה מתמשכת. האיש שלי ניסה לשוחח איתה, אמר לה כמה חשוב לנו הקשר שלה (וגם של סבא, אבל הוא סיפור עוד יותר מוזר) עם הנכד. הוא אפילו עלה על נקודה שהטרידה אותה - היא החליטה שכל עוד היא לא בריאה לחלוטין - הרי היא מוגבלת ולא יכולה לשחק עם הנכד בכלל. האיש הראה לה שהיא חולה כבר 15 שנה, המצב רק מחמיר, ואם תחכה לבריאות שלעולם לא תגיע - תפסיד פעמיים; גם את הבריאות וגם את הנכד. והרי יש כל כך הרבה דברים שהיא יכולה לעשות איתו - לקרוא סיפור, הדבקות, בועות סבון. לא חייבים לשחק כדורגל בחצר... לפעמים זה עוזר לכמה דקות. אולי בהמשך היא תבין מה היא מפסידה. ואני יכולה רק לייחל להזמנה לארוחה או עזרה אחרת.
|
תוכן התגובה:
|