מבינה אותך בהחלט, הבן שלי בן ארבע וחצי היום ואני עכשיו של פוסט דיכאון, בזמן שהייתי מדוכאת בדיוק כמוך לא הבנתי מה זה, רק נעתי מיום ליום, היו רגעים טובים והיו גם הרבה רעים, אני היום כבר לא בדיכאון אבל נמצאת בתהליך של סליחה לעצמי, רגשות האשמה הם פשוט בלתי נסבלים וזה אפילו לא עוזר שכולם סביבי אומרים לי שזה היה מאוד הגיוני שאני אחטוף דיכאון בגלל חוסר תמיכה ועוד סיבות רבות. גם אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ובינתיים מה שהשגתי זו את ההבנה שבאמת באמת אין אמא מושלמת ושעשיתי את המיטב שיכותי, בנוסף על כך אני מסתכלת על בני הנפלא כיום ויש ביננו קשר נהדר מלא אמון ואהבה. אני לאט לאט מתחילה להבין שעלינו כאמהות להסתכל על הסך הכולל, ולא על מקרים ספציפיים. האמת לא נראה לי שאני יכולה לסלוח לעצמי על חלק מהימים הקשים שהילד עבר בגללי, רוב הזמן אני נמנעת מלחשוב על זה, התבונות באלבום תמונות עוזר לי כי אני רואה את עצמי במצבים נעימים עם הילד, את הילד עצמו שנראה די מאושר למרות שאמא שלו בדיכאון. לבסוף אני לא בטוחה שעזרתי לך במשהו אבל היי בטוחה שאת לא היחידה שעוברת תקופה איומה כזאת, וגם אמהות שנראות לך הכי רגועות בעולם האמיני לי גם הן צועקות לפעמים וגם הן מתפרקות, זה טבעי לרצות להתפרק, כשאני חשתי בצורך הזה או שאני עומדת להשתגע השתדלתי ללכת לחדר אחר לזמן מה וממש להתפרק, אל תנסי כל הזמן לעצור את עצמך כי לאגור זה גם לא בריא. ובנוסף כדורי "קלמנרבין" עזרו לי מאוד, הם טבעיים ולא מזיקים כלל, אם הייתי מרגישה שהתעוררתי על צד שמאל הייתי נעזרת בהם. יהיה בסדר, הכל יעבור בסוף.
|
תוכן התגובה:
|