מעבר לכאב האישי שדבריך עוררו בי ובנשים ואימהות אחרות, אני מסכימה מאד עם מירב שברגע שיש כאב צריך להערך לשינוי כי הכאב מלמד אותנו שמשהו בהערכות שלנו למצב החדש אינו מתאים יותר. לא בכדי מירב, את דולה, וגם נשים אחרות כאן בפורום הן תומכות לידה, אבל התמיכה היא לא רק בלידה אלא גם בתקופה שאחריה כי גידול ילדים לבד יכולה להתפס לפעמים כמשימה בלתי אפשרית. פעם גדלו ילדים אחרת ואז היה הרבה יותר קל. היום, כל אחת בבית שלה, בבדידות שלה, ולפעמים נראה שהמוצא היחיד מהבדידות הזאת זה האינטרנט. כי גם כשאנחנו נפגשים עם אימהות אחרות בגן השעשועים, בגן הילדים או בעבודה, לא תמיד יש פתיחות אמיתית לדבר על הקשיים, ותמיד נראה שהדשא של השכן ירוק יותר ושהאמא האחרת מתמודדת כל כך בקלות עם גידול הילדים שלה, ורק אצלי הכל כל כך מסובך... וזה לא נכון. כל אחת עוברת את המשברים שלה- ילד ראשון או שני, עוברת את הנקיון הפנימי שכרוך בהרבה כאב בדרך להיות אמא ואישה ואדם שלם יותר. והשייכות למעגל אימהות ולחברה אימהית תומכת, לא רק מעל גלי האינטרנט אלא גם בחיים- משנה לגמרי את התמונה. אז אני שיתפתי קודם בחוויית הדיכאון הפרטית שלי, והדיכאון של כל אחת קשור לא רק לקשיים בגידול התינוק אלא לכל השדים והרוחות שעולים בנו במצבי משבר. אבל מעבר לדברים הפנימיים, יש בהחלט מקום לשינוי הקונספט כדברי מירב שרמן, וליצירת חברה אימהית לא רק בענייני לידה טבעית אלא גם בענייני אימהות טבעית, מעבר לרמת הטיטולים וההנקה. וגם בתחום הזה צריך דולות.
|
תוכן התגובה:
|