מוכרחה לחזק את דברי קודמתי ללא השם. אני לא יודעת כמה זמן את בתוך זה (מקווה מאוד שלא מאז שנולד), אבל אם מדובר בתקופה משמעותית, מאוד ממליצה לקחת תרופה. וקלמנרבין, כמה שהיא טובה, חלשה מדי ולא מתאימה לדכאון. כדאי לדעתי לעשות הערכה מחודשת עם הפסיכיאטר, או עם אחד נוסף, ולבקש תרופה. השיפור אכן משמעותי ביותר, מאפשר חיים תקינים לצד הטיפול הנפשי בשורשי הדכאון. מקופלת, אמא שלי היתה בדכאון אחרי שנולדתי והיא מקפידה לספר לי שוב ושוב איך היא התמודדה עם זה לבד ולא לקחה תרופות, בעיניה אני חלשה משום שפניתי לפתרון זה. בעיני היא החלשה, לא היה לה מספיק כוח/שכל/רצון או השד יודע מה כדי להוציא את שתינו מהבוץ ולאפשר לנו חיים יותר טובים. אני רואה את עצמי פועלת הרבה יותר טוב ממנה, לא מוכנה לעבור חודשים בלי טיפת חשק להיות עם הילדה שלי, לא מגיע לנו דבר כזה! אני מתעקשת שיהיה לנו טוב ביחד ואם צריך תרופה, אני לוקחת. שלושה שבועות אחרי שהתחלתי לקחת את התרופה, והרגשתי הרבה יותר טוב, ראיתי איך ההבעה בעיניים של הקטנה שלי השתנתה, היא יותר עליזה ובמבט שלה יש יותר בטחון. היא בטוחה בי עכשיו. אני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון ונתתי לה אמא שאפשר לסמוך עליה רגשית. התהליך הצפוי לי בטיפול הפסיכולוגי כנראה ארוך, לא הייתי רוצה שכל הזמן הזה יעבור עליה באי הודאות ההיא. יקרה, מבעד למילים שלך אני שומעת שזה לא מה שעובר על כל אם, זה לא דכאון ברמה זו או אחרת כמו שכולן עוברות, זה דכאון ממש. אם אני צודקת, מפצירה בך לשקול שנית טיפול תרופתי ולא לוותר על רמת חיים סבירה. מחבקת אותך שוב אחותי, ומתפללת לשלומך.
|
תוכן התגובה:
|