שומעת מקסימה,
אני לא אחדש לך כלום אם אומר לך שאת בעיצומו של התקף התבאסות עמוק, שגם אני חווה מדי פעם (וכל מי שתגיד לך שלא, כנראה משקרת או עשויה מזהב טהור).
יש בהודעה שלך המון תסכולים קטנים שאת מפרקת לגורמים: העבודה שמשעממת (אחרת בטח היית מתקדמת ושכחת שהזמן רץ), ומטלות הבית הסיזיפיות (ברור שהכיור לא נשאר ריק, וגם אני גאה בעצמי אחרי שתי מכונות כביסה ובטוחה שהסל יישאר ריק וצחיח לנצח), והקושי לבקש עזרה, והלחץ מסביב (אמיתי או לא, זה לא משנה): להצליח, להצליח, להצליח.
אני ודאי לא אשת מקצוע בתחום הזה, אז קחי אותי בערבון מוגבל. אבל אני מניחה שאת די פרפקציוניסטית בחיים שלך, נכון? הכיור, הילדים, הפרוייקט... הכל חייב להיות מתוקתק. אז מה הפלא שאת בורחת לכאן? גם לי יש ימים שאני אומרת, אם מישהו יעקוב אחרי הגלישה שלי, הוא יראה 1,342,567 כניסות לפורום בשעה. מה, אין לי חיים?
יש לך חיים. את פשוט בחרדה מכל המטלות. זה בדיוק הזמן לעשות לעצמך כוס קפה ולהתחיל להרוג טורקים.
בתור התחלה, הייתי מציעה לך לנסות להגביל את עצמך בגלישה בזמן העבודה. בקטנות: נניח, עד שאני לא גומרת שלושה עמודים בפרוייקט, אני לא נכנסת שוב. ואז, הכניסה לפורום תהיה 'פרס' על הישג "מקומי", קטן ובר-השגה.
חוץ מזה, משפט שדיאנה אידלמן-קרת החכמה אמרה לי פעם: אל תגידי על עצמך אף פעם דברים שלא היית מוכנה לקבל מאחרים. את לא אפס, ואת לא כלומניקית, ואת לא כל הדברים האיומים האלה שכתבת על עצמך. את בנאדם עם ימים קשים, יש לך קושי להתגבר על כל המטלות, אלוהים: את נורמלית!!! לא שאין מקום לשיפור, תמיד יש. אבל כרגע הכל נראה גדול ושחור, ומכאן קשה להתקדם (ואנחנו באמת רוצות להתקדם).
כוס קפה. זה נראה לי הכי חשוב עכשיו. ולנשום. ולחשוב לפחות 5 דברים טובים על עצמך, תיכף ומיד...:) ואחר כך להתחיל לפרק את הקושי לגורמים, ואחרי העבודה גם לחשוב יותר ברצינות על בקשת עזרה.
אמרת פעם למישהו קרוב לך "קשה לי להתמודד עם כל מה שלקחתי על עצמי"?
יש לי תחושה שאם תנסי להגיד את זה, לבן שוגך או לנפש קרובה אחרת, תופתעי מהתגובה.
אני כאן אם תרצי לשוחח עוד. אני איכנס לכאן שוב אחרי שאגמור עוד 2 מטלות אחרות...:) אני מתאמנת בדחיית סיפוקים...:)
נורא מבינה אותך
הוטיקה
|
תוכן התגובה:
|
