כל כך התרגשתי ממה שכתבתן לי, אז הזמנתי את בעלי לראות את ההודעה וכל התגובות. זאת הפעם הראשונה שלו בפורום, ובאינטרנט בכלל. (המוהיקני האחרון...). קראנו יחד את ההודעה והתגובות, ומשם התפתחה שיחה מאד טובה, על הקשיים שיש לי ועל הצורך שלי לשתף אותו ולהסיר את מסכת הפרפקציוניזם מעלי.
כאב לו שלא שיתפתי אותו אלא אתכן, אז הסברתי לו שכאן אני יכולה לשפוך הכל, ומי שקורא זאת, קורא עד תום. כשאני מדברת, מעבר ליכולת הביטוי הנמוכה שלי בדיבור, הוא יכול לקטוע אותי בכל רגע עם קריאות ביניים ואז אין לי כח ורצון לשתף יותר.
בעלי אמר שקשה לו לשתוק ורק לשמוע כמה שקשה לי ומה עשיתי לא טוב, הוא מרגיש צורך לפעול, לעוץ עצה, להשגיח עלי, להוציא אותי מהבוץ. אמרתי לו שאני רק זקוקה להקשבה, ולכתף, וכי דווקא העצות משתיקות אותי, נותנות לי הרגשה שאסור לי להיות לא בסדר, ואם אני לא בסדר אז אני לבד. היה לו קשה, אך הוא קיבל. ואז בכיתי בכי הקלה ארוך על כל הפעמים שלא שיתפתי אותו והתסכול רק הלך והצטבר. עכשיו אני מרגישה *באמת* טוב.
תודה לכן! המון אהבה ולילה טוב, שומעת.
|
תוכן התגובה:
|