כמה אני שמחה שיש דיון בנושא הזה ולא צריך לפתוח הודעה חדשה. הדובונת עוד מעט בת שנתיים, מפותחת, נוחה, משתפת פעולה בכול... חוץ משינה.
סיפרתי כאן בעבר את סיפור גמילת הלילה שלנו, שהצליח לחודשיים ונכשל כישלון חרוץ בהצטננות הראשונה. החורף הזה קשה לנו ולדובונת: שלושתנו חוטפים וירוס אחרי וירוס. כעת הילדה לא מראה סימני מחלה במשך היום, אך בלילה נושמת בכבדות ו... מתעוררת לעתים קרובות מאוד. (היא ישנה לצדי מן הלידה). בכל פעם דורשת שד. מוצצת אותי זמן ממושך, עד יבלות, ונרדמת לזמן קצר, וחוזר חלילה. ניסיתי הכול מנתינה חסרת ערעור ועד הסברים להגבלות והצעות בקבוק מים. כלום. "אימא, לינו-ו-ו-וק!!!" קול הולך ודומה לצרחה. אם אני מותשת מדיי ומתעקשת שלא להיניק היא לא רק צורחת. היא נשארת ערה, לפחות עד הבוקר. כבר זמן רב אני מנסה ללמד אותה להירדם בדרכים אחרות, בעיקר ליטוף וסיפור. מקשיבה נהנית ו... "עוד!" ואחר כך: "לינוק!". מוצצת שד ריק וכואב (כי זמן קצר לפני כן ינקה ממנו וחזרה וינקה) ותובעת: "צד שני!" - ושם אותו הסיפור.
עוד, כשהסירוב שלי להיניק עיקש, היא רוצה ספר, משחקים, גלידות, מה לא. אני לא מרשה לצאת מהמיטה. התוצאה צעקות ממושכות, אבא ער ועצבני שקם, שצריך אחר כך להשלים שינה אחר הצהריים - ואז אין לי עזרה גם אחרי העבודה ואפשרות לישון קצת. האיש שולח אותי לישון בחדר אחר ונשאר עם הילדה. כיוון שאי-אפשר לדרוש ממנו הנקה היא דורשת, כנ"ל, קריאה, משחקים, גלידה, סרט ולפעמים גם מקבלת משהו כי לאבא אין כוח לצעקות בלתי פוסקות והוא גם מתנגד ל"דיקטאטורה" כלשונו. במצב זה אין חזרה לשינה כלל. הילדה ערה, נניח, מארבע לפנות בוקר וזהו.
ביומיים האחרונים השד (בצירי) יצא מבטני. כבר כמה פעמים הרגשתי שרע לי, שאני סמרטוט, אנוסה, מנוצלת, דיי! צעקתי בלי שליטה באוזני הילדה הקטנה, שמין הסתם אני בעצמי אחראית להרגליה ולא היא, "תני לי לישון, גם אני בן אדם". ובלילות קשים במיוחד נשכתי חזק את היד שלי כדי לתרגם את הלחץ לכאב פיזי ולהשתחרר קצת. השתדלתי שהילדה לא תראה את ההתפרעות, אבל היא בוודאי הרגישה שאני עצבנית מאוד ו... התעוררה עוד יותר.
הלילה הדובונת ישנה עם אבא ואני ישנתי בחדר אחר. אמרתי לאיש שכיוון שאינו עובד הוא יכול לישון כשנלך, היא למטפלת ואני לעבודה. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה זה היה נחוץ. היא לא ישנה כמעט בכלל! כל הלילה שמעתי צעקות ברקע: "אימא! לינוק!" והסבריו שאימא לא נמצאת בחדר ולכן אי-אפר לינוק. כמה פעמים מעתי אותם מסתובבים בבית. בסביבות ארבע היא התייצבה בחדר שישנתי בו (אביה היה כנראה בשירותים) עם קערית של גלידה וכפית ביד, זוללת. לא הגבתי.
באתי לחדר אחרי שבע בבוקר, בשמעי את הילדה בוכה ואת האיש ממלמל משהו מתוך שינה בקול מותש לחלוטין, לקחתי אותה לחדר האחר, הנקתי וישנו יחד עד רבע לתשע. אחר כך קמנו כרגיל, התארגנו ויצאנו. אבא נשאר לישון בבית. אחרי לילות לבנים אנחנו סמרטוטים והיא - כלום. ינה טיפה יותר בצהריים אצל המטפלת וזהו. ואם מישהו כאן חושב שאנחנו משכיבים אותה מוקדם - לא מינה ולא מקצתה. הכי מוקדם אצלה זה שמונה וחצי וההשכמה הרגילה (תמיד ביזמתה) לפני שבע!
איזה סיוט! אני מוכנה מצדי לגמול לילה, לגמול לגמרי, לא לגמול לגמרי, אבל שנישן! מה אפשר לעשות, לכל הדובים והדובות??? הנה אני מתחילה לקלל...
|
תוכן התגובה:
|
