אני אמנם לא נכנסתי להריון בטעות, אבל הרבה יותר מוקדם מהצפוי, וגם עדיין לא רציתי אבל כבר לא היה לי נעים מאבא. בדיוק התחלתי עבודה חדשה, ואמרתי, נו, נתחיל לנסות, בטח יקח לפחות חצי שנה. ונכנסתי על הפעם הראשונה.
העבודה שהתחלתי היתה עבודה שמאוד רציתי, גם בשכר טוב, וגם קידום מקצועי. חוץ מזה היו לי חיים מלאים בתחביבים, בילויים, חברות, טיולים בחו"ל ולימודים.
בדיעבד, אני מבינה שהדחקתי המון פחדים, כי היתה לי הרגשה שהסביבה מצפה ממני להיות מאושרת, וגם אני ציפיתי את זה מעצמי. איכשהו הייתי במין נמנום רגשי כזה לגבי ההריון ורק חיכיתי שיגמר כבר. חלק מהדברים האלה יצאו בחלומות, למשל היה לי חלום שחזר שוב ושוב, שאני מחזיקה תינוק צורח בידיים, אני יודעת שהוא רעב ואין לי מה לתת לו לאכול.
ילד משנה את החיים בצורה שאי אפשר להסביר אותה. כלומר, בעולם המושגים של מי שאינו הורה, קל יחסית להבין את הקשיים - חוסר שינה, הגבלה של החופש האישי, פחות בילויים (אם בכלל), פחות אפשרויות קריירה ועוד. מצד שני, את האושר הגדול שמביא ילד לחיים שלך אי אפשר להבין לפני שזה קורה.
מה שיוצא מזה זה שאפשר להבין את הקושי, אי אפשר להבין את האושר, והתמונה הכוללת יוצאת לא נכונה. מפחידה. בלתי ידועה.
אני לא התאהבתי באיתי ברגע שהוא יצא ממני, זה לקח זמן, אבל הייתי קשורה אליו מהרגע הראשון. בחודש הראשון אמרתי שאני מרגישה שהוא כמו איבר מהגוף שלי - זה לא משהו שאתה אוהב מהלב, אבל משהו שהוא חלק אינטגרלי ממך ואתה לא רוצה לוותר עליו בשום אופן.
אח"כ באה האהבה הגדולה. אני מרגישה מטופשת לנסות לתאר את זה, כי מבחוץ זה בטח לא משכנע. אין אהבה גדולה מזו. אנחנו מחונכים בעולם המודרני כל הזמן לדאוג להנאה ולאושר האישיים שלנו, ומספספים את האושר והסיפוק הענק שבנתינה, וילד הוא ההזדמנות הכי גדולה שלנו לחוות את זה.
לפני שהייתי אמא אף אחד ממי שהכיר אותי, כולל אני, ההורים שלי וחברותי, לא האמין שאני אהיה אמא שקשורה ככה לילד שלה. אני הייתי אשת קריירה. חופשיה, עצמאית, פעילה.
ואגב, יש לי עדיין קריירה (אני מנהלת כספים), שהיא די בסדר, ולמרות שאני מניחה שהייתי מתקדמת יותר אם לא הייתי אמא, אני מרגישה שזכיתי בשילוב אופטימלי מבחינתי.
לדעתי זה טוב שאת מוציאה את הפחדים והחששות שלך החוצה. יש לבטים לכולנו בהרבה דברים. אני, בתור אמא, לא הייתי שוקלת הפלה, אבל אולי בתור לא אמא זה אחרת.
|
תוכן התגובה:
|
