מאוד אהבתי את מה שכתבו לך מירי2 וטלטל.
את מתארת בכזו בהירות את הקושי שלך.. לא יפה להגיד אבל זה נורא יפה (:.
תראי יקירה, מתוך תיאורך הקצרצר נשמע ששליטה היא אזור נורא משמעותי בחייך. ככה את אוהבת: להיות זו שיכולה לנווט לכל מקום שתרצי, מתי ואיך שתרצי, וזה חשוב לך נורא. אולי הכי? שם לדעתי עומד הקושי הגדול ביותר שלך כרגע. כי נכון - עם ילדים ההגה אמנם נשאר אצלנו בידיים, אבל הגלים לא נותנים לנו לנווט עוד כמו קודם. צריך להתגבר על סערות קשות, צריך לקדוח במחשבות על איך עוברים את הקרחון שניצב באמצע בלי לצלול, צריך לבנות שוב ושוב את האנייה שמדי פעם נשברת קצת פה.. וקצת שם.. ולהרים אותה איפה שכן צללה, צריך לדאוג (במלוא מובן המילה) לתחזוקה שוטפת והכי איכותית שיש כדי שכל אנשי הצוות יהיו כמה שיותר מרוצים. צריך וצריך וצריך וצריך, והשליטה כבר לעולם לא תהיה כמו פעם. כי לעולם בעצם לא תוכלי להיות באמת לבד. גם אם תהי בקצה העולם לאיזה טרק בעוד 30 שנה שכל החבר'ה כבר יצאו מהקן, את תמיד תהי אמא. ואמא זה אף פעם לא לבד.
אני לא אכחיש, יש כמה וכמה נושאים בחיי שאני אומרת לי לא פעם "וואו עם השתיים האלה לא היו עכשיו, ישר הייתי נוסעת.. ומחר הייתי כובשת.. ואתמול הייתי מתחילה..". עקרונית, אין ספק שהחיים יותר קלים, וגם פשוטים, בלי. אבל עם - זה בעצם החיים.
כי נכון שאני צריכה ללמוד איך להגיע לאן שאני רוצה להגיע אפילו שיש לי כבר 2 בנות. נכון שזה פי מיליון יותר מסובך, ולעיתים נראה בלתי אפשרי (אבל אין דבר כזה). נכון שהוויתורים, והקצב האיטי יותר, והעוד וויתורים וה.. וה.. וה.. אבל העומק של חיי השתנה לגמרי. הלימודים שלי עלי , על אהבה, על נתינה, על העולם, על נשיות, על זוגיות (מי אמר שהאהבה מתחלקת? מה פתאום? היא רק גדלה וגדלה וגדלה. במקום לאהוב אותך רק בתור אישה, הוא יאהב אותך גם בתור אמא), על החולשות שלי, והכוחות שלי, על אושר, על כאב. על טעם. וריח. חיים.
כמו שאני רואה את זה, לעשות קריירה הכי ביל גייטסית או חבריו שבעולם, זה שווה, מאוד, אבל זה כמה רבדים פחות עמוק מאשר לעשות ילדים. ולא אצליח להאמין לעולם שמישהו שהגיע לפסגת שאיפותיו הקרייריסטיות, והיה הכי מנכ"ל והכי נשיא והכי בעל, הכי עשיר, והכי עם לפטופ שלא מפסיק לקבל מיילים מאתגרים, יכול באמת להסתכל בדמדומיו לאחור ולהגיד בלי שום טיק בעין - עשיתי את זה, אני שלם. איכשהו בכל רבדי החיים שהם לא ילדים (ומשפחה) אני יכולה לראות איך מגיעים למיצוי ואז זהו. הדבר היחידי שלא ייגמר לעולם אלו הילדים.
גם אני בשני הריונותי דאגתי לאהבה. הראשון היה מתוכנן ורצוי, והתאהבתי בה כבר בבטן. השני היה הפתעתי ודי תקוע (מנקודת ראותי אי אז), והתאהבתי בה לגמרי לגמרי בשניה שהראש התחיל לצאת לו באוטו.
בכלל לידה, ילד, אין לך מושג. לא יכול להיות לך מושג. וזה מפחיד. את צריכה לוותר על לנסות לדעת מעכשיו, ורק לעבוד על מה שצריך לעבוד כדי לשחרר, לקבל (אותך, את החידוש המרענן שגדל לך בבטן, את ההפתעות בחיים), לבדוק גם מה ב-א-מ-ת עומד מאחורי חוסר הרצון הכללי להרות (- אני פשוט לא מצליחה לקבל שזו רק קריירה וכיופים). לימודים, כבר אמרתי?.. (:
לסיום, אני מאמינה מאוד מאוד שמה שקורה זה מה שצריך לקרות, והכל לטובה. בינתיים כל ה"נפילות" שלי בחיים הוכיחו את עצמן לכיוונים שהכי הייתי זקוקה להם. לא יודעת אם את מתחברת לזה, אבל לי זה נותן הרבה מאוד פעמים את השקט לבטוח בטוב שכ"כ זקוקים לו בעת בלבול.
מאחלת לך בהצלחה במפגש עם האושר (המאוד אבל מאוד קשה הזה), והרבה אור.
ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
