|
30/5/2005 15:49
|
שירין
|
מאת:
|
|
מאמו יקרה
|
כותרת:
|
מישהי חכמה כאן בפורום (כן, כן, את) אמרה לי פעם שברגע שאנחנו שלמות עם ההחלטה ובטוחות שאנחנו עושות משהו שטוב לילד לטווח-הארוך, זה גם מה שהוא יקלוט. אני בטוחה שהתהליך יהיה פחות ארוך ופחות מתסכל מכפי שאת חוששת כרגע. אנחנו אמנם לא גמלנו, אבל כן גמ"לנו (לפני 7 שבועות פחות יום...) ותוך יומיים נגה קלטה את הפרינציפ. זה אמנם לקח עוד שבוע-שבועיים עד שהפסיקה להתעורר בלילה, אבל גם כשהתעוררה כבר לא ביקשה ציצי וגם לא בכתה, אלא רצתה להירדם עליי - סוג של תחליף שהצעתי, שגם ממנו אנחנו נגמלים עכשיו... מה שלנו עוזר גם היום ברגעי משבר (מחלה, למשל), כשנגה נזכרת שוב שהיא רוצה לינוק בלילה, זה לחזור שוב ושוב על הסברים קצרים: "עכשיו לילה. חושך. כולם ישנים. גם ציצי ישן". "ציצי עייף. ציצי צריך לנוח. בבוקר ציצי יתעורר". בלילה האחרון (שיניים, כנראה) אפילו הסברתי לקטנה המאזינה ברוב קשב ש"החלב בציצי נגמר - נגה ינקה הכל. בלילה הציצי ינוח ובבוקר שוב יהיה חלב". קנתה את ההסבר ונרדמנו מחובקות. אז כן, יש אור בקצה המנהרה. רוב הלילות אחרי הגמ"ל טובים הרבה יותר. נגה ישנה 6-7 שעות רצוף ומתעוררת רק לפנות בוקר כדי לינוק. והכל בתהליך שלא היה טראומטי לאף-אחד מהצדדים - ואני, כידוע לך, פחדנית גדולה ומתקשה לנתק את שרידי חבל הטבור. מה שכן, לדעתי צריך להציע תחליף מנחם כלשהו, כי זה קשה לוותר על חלק כל-כך מהותי מההוויה. אני הרגשתי בשבועיים הראשונים של הגמ"ל שקשה לנגה להיפרד מהציצי בזמנים שבהם היא כן ינקה. גם אחרי שסיימה לינוק, דרשה "עוד פעם" או "הצד השני", וביקשה להסתכל על הציצי, שלא אכסה אותו בחולצה ("לא לסגור!"). זה כנראה מעורר חרדה ותחושה אמיתי של אובדן באותו רגע. אמנם ההצעה שלי לשכב לישון על אמא (על הבטן של אמא) דורשת עכשיו גמילה הדרגתית נוספת, אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם. להפריד את הציצי מעניין הקרבה הגופנית והחום בלילה, ואח"כ בהדרגה לגמול גם מזה. מאחלת לכם גמילה קלה, ובטוחה שבעוד כמה ימים החיים ייראו אחרת. חיבוק לך וליפתח! (ואני לא בטוחה שקבלת את המייל שלי מלפני שבוע בערך. מקווה להתראות שוב בקרוב).
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|