|
9/12/2008 21:21
|
ריש
|
מאת:
|
|
גליה,
|
כותרת:
|
מכירה את התחושה של להיות ולא להיות חלק. אני זוכרת שבפעם הראשונה שניסיתי לשאול שאלה "אובדנית", התנצלתי מול כל הנשים ההריוניות שהריונותיהם תקינים ואני מביאה ומציפה את המסך שלהן בחרדה אינסופית. מאז לא מעט השתנה בפורום, כבר שואלים ודיונים בנושא נפתחים (תמיד אני מקווה שיפתחו פחות, כי אין צורך בהם). יש גם הבנה שכל אחת בוחרת מה לקרוא ומה לדלג... אני חושבת שתהליך דומה יכול להיות גם במקרה הזה.
את לא חייבת לבחור בגלות. אני יודעת שהמידע הטכני הוא חשוב מאוד (מה להגיש ולמי ואיך להתנהל מול המוסד לביטוח לאומי שבטוח שכל תסמונת או נכות היא זמנית ושולח שוב ושוב לאשר מחדש את הסטטוס למרות שברור שהסיכוי לשינוי לא קיים), אבל לא פחות חשוב לראות כל יום את השמש הזורחת, את הדברים הנפלאים שילדך בן החמש עושה. לראות אותו ביחס לעצמו, לראות את ההתקדמות, את האהבה. לא להביט רחוק, אלא קרוב. לצפות פחות, לאפשר לעצמך להיות מופתעת לטובה כל יום מחדש. אני אשמח לקרוא אותך פה, ולעזור כמיטב יכולתי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|