|
10/12/2008 09:20
|
רונה
|
מאת:
|
|
גליה יקרה
|
כותרת:
|
הכתיבה הזו שלך הכל כך מדוייקת אכן חסרה כאן. הרי הבנים שלנו באותו גיל אז כמובן שתהיתי היכן את.... אני זוכרת את הדיונים שלך על העיכובים השונים על האבחונים אם ללכת או לא כי תמיד עכבתי בשקיקה ואז נעלמת לנו באמת (אחרי התאונה אם איני טועה) וכעת את כאן. חולקת איתנו את האבחנה. זה מדהים עד כמה הגבול הזה דק בחיים בין השם לכאן לבין המסומן והלא. הגבול הזה כל כך דק- אז למה לך לעבות אותו? להרחיבו בהתנתקות או גלות? השארי איתנו. למדי אותנו כי יש לך הרבה מה לתת. הלבד הזה שאת מתארת נשמע לי קר. קר שם בחוץ. הבורות היא אחד הדברים המסוכנים. תסמונת אפגר היא תסמונת מאוד רחבה. אם הוא בגן רגיל ומרגיש לך מנותק למה שלא תתפסי כמה אימהות שאת יודעת שהבנים שלהן יתאימו לא' תדברי תסבירי (שפילברג, גייטס... זה בטח יעבוד עצוב ככל שזה נשמע) . . אנשים לא מבינים את זה.. הפורום הזה שתארת בתפוז נשמע לי ותסלחי לי אם אני מגזימה ציני מדי.בטח בשבילך שתמיד הסתמנת בעיני אישה רגישה בעל אבחנה ויכולת ביטוי רגישה ויפה. אני מאוד שמחה לקרוא שהאקס לוקח חלק פעיל ומלא בתהליך ושמחה בשבילך ובשביל בנך שאתם שם יחד עבורו.
קבלי ממני חיבוק חזק , ברוכה השבה. רונה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|