תגובותיכן מחממות את הלב, ותודה. חשוב לי רק להבהיר, וזה בעצם חשוב נורא, שמה שביקשתי לומר לא נגע לשאלת ההמשך שלי כאן או לא. זה לא היה טקסט כניסה מחדש או בקשת אישור לשייכותי.
אני חושבת שהיה חשוב לי לתת מקום לקול הזה ולתאר את התהליך שעובר על אמא שמגלה שהילד שלה הוא "חריג", של מי שבשלב מוקדם למדי "נזרקת" לעולם מאוד בלתי מוגן ומבהיל שבו את בעצם חייבת לפלס לך דרך לבד בניסיון להבין מה לעזאזל קורה עם הילד שלך. ובהכרח, בתחושה הפנימית אבל גם במציאות האובייקטיבית (בגן למשל, מול הורים אחרים, זה חזק נורא. המסר הרשמי הוא כמובן שאין קהילה בלי השונה, וכו' וכו', אבל בפועל כל ההורים מעדיפים שהילד שלהם ימנע מלהתעסק עם המוזרים), את הופכת ל"מסומנת", בראש ובראשונה בעיני עצמך. זה הרי שורש המילה "תסמונת"- סימון. ברור שהסימון החדש הזה גורם לך גם לסגת משיתוף כזה או אחר.
חשוב לי שהקול הזה יישמע ביניכן דווקא בהקשרים החוץ אינטרנטיים.חשוב לי שאנשים יבינו כמה השונות מותירה אותך חסר קהילה. מרחיקה, מבודדת. שנקודת ההתחלה של כולנו דומה, ואז הנרטיבים מתרחקים. כמה קנאה ישנה תחילה בכל ההורים ה"רגילים". איזו פליאה מציפה אותך כשאת מגלה שאת צריכה לחפש תשובות במחוזות אחרים, שלא ביקשת ולא רצית אף פעם להכיר.
לא נכנסתי כמובן לתהליך הארוך והמורכב של העבודה עצמה, והתוצאות המופלאות שלה, וכמה אני גאה ומבסוטה מהבן המרהיב שלי ואיך האבל הנורא התהפך בקבלה ענקית של ייחודיותו וכמה אנחנו מכייפים ביחד ונהנים בעצם מכל רגע. וגם לא על כמה אני גאה בעצמי ובאבא שלו על האינטואיציות ועל ההשקעה הרבה (רגשית, כספית) ועל שאנחנו בסך הכל משחקים אותה ואפילו הצלחנו להקיף את עצמנו ב"קהילה" תומכת, גם אם בתשלום, של אנשי מקצוע נהדרים.
כנראה שעצם שליחת המילים האלו היתה תוצאה של איזה עידן חדש שמתחיל אצלי. אני יכולה, סופסוף, לצאת עם זה החוצה.
רונה, כן.
אמא רסצרטיבית, אנחנו באותה סירה. היי. הם יהיו בסדר גמור, נכון?
ולכולן, שנהייה שמחות תמיד.
גליה.
|
תוכן התגובה:
|
