אני חושבת שאני זוכרת אותך מפעם. גם אני כבר לא כותבת כאן המון זמן, אך לא מהסיבות שציינת למרות שגם אני באותה סירה, וגם אחד מהילדים שלי עם PDD.
את כותבת מאוד רגיש ומודע. שמחה שאת אחרי שלב האבל.
אני יודעת עד כמה זה לא פשוט, ולא קל, יחד עם התרוממות הרוח והגאווה האדירה על הילדים האלה, והדרך בה לומדים להעריך את שאינו טריוויאלי כלל וכלל.
יחד עם זאת, ההשתייכות הקהילתית כהורה.. היא שלך, ועבודה שלך עם עצמך, בלי קשר לילד. ממרומי שנותי, וניסיוני עם כל ילדי (אחד PDD שניים HDHD, ושלושה 'רגילים'), אני יכולה לומר שכל אחד מהם שונה. כל אחד מהם מזמן לי כהורה התמודדויות שונות. אין דבר כזה 'קהילת הורים לילדים אוטיסטים' מול 'קהילת הורים לילדים רגילים'. למרות המאפיינים שיכולים לעבור כחוט השני בין ילדים אוטיסטים עדיין כל ילד הוא שונה לגמרי. עדיין שני ילדים עם אותה אבחנה יכולים להתנהג, להיות, וכפועל יוצא דרך הטיפול בהם שונה לחלוטין. עוד לפני שהתחלנו לדבר על ההורים עצמם.
את יודעת.. כדרכם של מעגלים. אנחנו משייכים לעצמנו או משייכים את עצמנו להרבה מאוד מעגלים. המעגלים האלה דינמיים. לעיתים משיקים, לעיתים חופפים, ולעיתים מנותקים.
וכן.. הם יהיו בסדר גמור. הפרטי שלי, בן 12, מסיים יסודי השנה. לומד בבי"ס ממלכתי. הילד היחיד עם PDD בכתה שלו. יש לו אמנם עזרה, ולא פשוט, אבל הוא לומד, ומסתבר שאפשר ללמד חיברות.
|
תוכן התגובה:
|