לא קראתי את כל התגובות, אז סליחה אם אני חוזרת על מישהו, אבל אני חושבת שאת צריכה גם לבחון את עצמך בקטע הזה. יש לי ילד בן ארבע, שלפני שנה בערך היה בדיוק כמו שאת מתארת: רצה רק אותי. כשבן זוגי היה אמור לקחת אותו לגן, למשל, הוא היה ממש בוכה ועושה סצינות.
באיזשהו שלב נפל לי האסימון שחלק מהעניין זה החיזוק שאני נותנת לעניין, בלי לשים לב. המצב הזה מאוד ציער אותי, כמובן, אבל בסתר ליבי גם החמיא לי שהוא רוצה רק אותי. ולכן, כשהוא היה אומר "לא אבא", הייתי מיד באה "להושיע" אותו, כי רק אני יכולה להשכיב/להאכיל/להסיע אותו... ברגע שהבנתי את זה, השתדלתי להפסיק עם זה. כלומר, גם אם הוא בוכה, אבא לוקח אותו. נקודה. וברגע שאני הצלחתי לעמוד בזה, הגיע לאט לאט השינוי... והיום הוא מוכן לעשות הכל עם אבא או עם אמא, באותה מידה.
את יכולה אפילו לתכנן עם בעלך דברים כיפים שרק אבא עושה... כמו לתת לו לשחק יותר זמן באמבטיה, כאלה דברים. זה עוזר!
|
תוכן התגובה:
|