מכיוון שנדמה לי שגם אני צוטטתי אני מגיבה.
יש תק' בבית שבהן אני עושה פחות באופן כללי (עכשיו אצא בהצהרה סוציומטית - כיום אני לא מורידה כלים מהשולחן, לא ממיינת כביסה, יוצאת לעבודה וחוזרת וגם כשאני משגיחה על הילדים אני עושה את זה לעיתים כשאני שרועה על הספה ומחכה שמחוגי השעון יסמנו שהגיעה שעתו של האיש לחזור הביתה להושיע את כולנו, לפעמים אני אפילו מפריזה ומרימה רגליים על הכיסא שממול כשהאיש מסיים להחזיר את הבית למצב נורמלי ואני מארחת לו חברה).
באופן בסיסי בבית יש חלוקה תפקידים שהיא לשביעות רצוני המלאה והרבה יותר שיוויונית (בישול - שלו, ניקיון - שלי, קניות - שלו, ארגון - שלי, ילדים בסופ"ש הרבה יותר "שלו" מ"שלי" ובתוך הסדר השבועי יש יום לימודים אחד לכל אחד מאיתנו, יומיים עבודה ארוכים מאוד ש"מפצים" על הקצרים בהם אנחנו עם הילדים ובאופן כללי התכווננות לעזרה אחד לשני ברמה החברית, כפי שקורה כיום, כשאני "הסוציומטית" ה"בטלנית" והוא סוגר ערב עם הילדים כמעט כל יום ואח"כ מסדר את הבית למצב סביר כדי שבבוקר לא אקבל סחרחורת מהבלגן).
אני חושבת שבבית שלנו אין שיוויון, יש הגיון. אין תפקידים "מסורתיים" אלא ע"פ נטיותינו (אני רוצה לראות מישהו שיכריח אותי לבשל, אני בתמורה אכריח אותו לאכול!!!), ויש גם תקופות שבהן עושים יותר או פחות ולא מתוך ויתור על בסיס מגדרי, אלא מתוך חברות ורצון לעזור. אני באמת לא מוצאת את עצמי 'מרחמת' עליו כי הוא גבר, אלא כי זה נורא מעייף לתפקד במעל ל100% לתק' לא קצרה. גם לי זה לא היה נורא נחמד לעשות זאת (לא כאישה שאוחזת את הסמרטוט ביד, אלא באופן כלי כאדם). אשמח לחזור למצב מאוזן בו כל אחד ואחת ממלא בדיוק את התפקידים הנוחים לו/ה.
|
תוכן התגובה:
|