אפשר לעשות את החלוקה בצורה עדינה יחסית, למשל שתהיה קבוצה של מתקדמים, והשאר הם הקבוצה הרגילה. כלומר לא "חזקים" ו"חלשים".
נקודה למחשבה: כל ילד הוא יחיד ומיוחד (ואני לא מתכוונת כקלישאה); לא תמיד הילד המחונן, שקורא מגיל חצי שנה ועושה אינטגרלים בגן חובה, הוא גם זריז, חזק פיזית ובעל כושר ריכוז מדהים. הבת שלי בכיתה א', באמת שולטת כבר מזמן בקריאה, כתיבה, חשבון לדעתי של כיתה ו' ויותר מזה, אבל היא קטנטונת (פיזית וכרונולוגית, היא צעירה משכבת הגיל) ונוטה לעופף. אז כמו שכבר כתבתי פה בעבר, היא לפעמים מסימת את כל המטלות והאתגרים המיוחדים בעשר דקות ומתפנה לקרוא ספרים או לעבוד בחוברות מהבית, אבל הרבה מאוד פעמים היא חולמת,מקשקשת עם חברות, צובעת את הציורים בחוברת בדקדקנות רבה ובהקפדה יתרה על שילובי צבעים :), ולא מסיימת את המטלות. ואני רואה שחלק גדול מזה זה שעמום. הייתי מאוד שמחה עם היה מענה ספציפי לצרכיה. כי לעשות משהו לחלוטין לא מאתגר זה לא נקרא ללמוד. זה משעמם ומוציא את החשק והסקרנות. ולצפות מילד לעשות עבודה משעממת, לסיים אותה בזריזות ולעבוד בצורה עצמאית עם כל הגירויים שמסביב - דורש בגרות מסוימת, שלפעמים יש אבל לפעמים אין...
נראה לי שכל עוד הכיתה יחסית הומוגנית, עם קבוצה קטנה של מתקדמים (או אפילו חצי-חצי), זה לא צריך לגרום לבעיה חברתית. כאשר הקבוצה ה"חלשה" היא קטנה ומוגדרת כמתקשה, זה כבר יותר בעייתי. כמו כן - לא נראה לי הקטע של לחלק למספר הקבצות, כי אז באמת המצב בעייתי עבור ההקבצה החלשה ביותר. אני יודעת שמה שאני באופן אישי הייתי עושה אם בתי היתה מהמתקשים, זה פשוט לעבור איתה בבית כדי להקל עליה.
|
תוכן התגובה:
|