שמישהו בסביבתי יבין ויתמוך בהחלטה ("מטורפת", הם יקראו לזה) ללדת לידת בית... וללא תמיכה אני לא אצליח להחזיק בדעתי... ולא, זו לא רק ההחלטה שלי אלא של שנינו, ולא, אי אפשר שעל סמך תחושתי הפמינית בלבד הוא יעתר ויסכים לרעיון "חסר אחריות" שכזה. גם אם מאד ירצה, לא יוכל לתת לי את התמיכה השלמה והחיונית כל כך לעשות את זה. פשוט לא, אין על מה לדבר. היום, אחרי שבוע שבועיים של שקט נפשי שנבנה בעמל רב ואולי גם בהרבה הדחקה, אני שוב חוזרת למשבצת הראשונה של בהלה וצער לנוכח מה שנאמר כאן על הקשיים שנערמים בביה"ח. ביום שיש התחלתי קורס הכנה ויצאתי עם בטחון עצמי מעורער ותחושת אובדן שליטה מתגברת על המוכנות והשקט הפנימי שלי. ממש כמו בהתחלה. כן, אני יודעת מה נכון לי, כן, אני יודעת מה טוב ומה רע לי... אולי זו, יותר מכל פעם אחרת, היא הפעם להתנער מתחושת מחוייבות לעולם שאינו אני, להגיד לכולם שזה לא עניינים ופשוט לעשות את זה לבד, בדרך שלי, עם או בלי ההסכמה ""שלהם", ואני יודעת שזו תהיה ממלחמת עולם שלישית... ואולי יפגע ללא הכר בדברים יקרים... ומצד שני איך אוכל, דווקא ברגע הרגיש, היקר, העדין והאישי מכל, להפקיד את ההחלטה הזו על אופן הלידה ומהלכה, בידיים שאינן שלי ושלי בלבד?...מכל הרגעים בחיים ומכל האירועים והטקסים, דווקא בלידה אני צריכה להכנע לתכתיבים? עולם הפוך... אני עושה אובר-דרמטיזציה או שאתן יודעות על מה אני מדברת? או שני הדברים גם יחד... אני מניחה שהבלגן מכיל בתוכו אי שם את האמת שלי..אבל אין לי כח יותר ונמאס מההתחבטות הבלתי פוסקת הזו וההרהור הנוגה הזה, ואין פלא שלאחרונה פשוט הפסקתי לחשוב. עייפתי.
|
תוכן התגובה:
|