|
21/6/2003 11:36
|
יפה
|
מאת:
|
|
לא כתבת בן כמה הילד, אבל אני יכולה לספר לך נסיון שלי
|
כותרת:
|
אני גדלתי עם תחושה של כעס כלפי הוריי. בעיקר אימי, שהתעצבנה מאוד מכל דבר קטן. אני זוכרת שכשהייתי קטנה ייחלתי שהורי יתגרשו, כדי שאוכל לגור עם אבי, שמאוד אוהב ומראה אהבה, לעומת אמי שקשה מאוד היה לי לדבר איתה על דברים אישיים, תמיד היה חשוב לה מה יגידו אחרים. גם כשהייתי בגן וחברות בגן היו מספרות שהן אוהבות יותר את אמא הייתי גם אומרת אמא, ומרגישה רע כי ידעתי שזה שקר, בכל אופן, תמיד חשתי תסכול והייתי מסתגרת בחדר עם המוסיקה שלי ועוברת לעולם אחר של דמיונות. המצב היה כזה עד שהתגייסתי ושירתתי רחוק מהבית בשטחים.אז המצב התהפך התחלנו להסתדר, הייתי באה ביום חמישי לסוף שבוע ובאמת שהמרחק הזה הועיל לנו. כך המצב גם עם אחי , הוא התגייס לפני חודש, ועכשיו הריבים הפכו לדאגה לשלומו וגעגועים.לפני שהוא התגייס היא רק חיכתה שהוא יצא מהבית ויפסיק לשגע אותה.
מה שאני מנסה להגיד שאולי אם תראי את הדברים מהצד שלו, כמה חשוב לו בוודאי תחושת שייכות ואהבה, ובטוח שהוא מרגיש מה שאת חשה כלפיו. ואם זה לא יעבוד , אז אני מניחה שרק הזמן יעשה את שלו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|