|
21/6/2003 12:10
|
אסנת ש. (התגעגעתי אז באתי)
|
מאת:
|
|
קללת השנאה
|
כותרת:
|
איך נחתתי ישר לכזה דיון, ל"היא" בשמים פתרונים…
גם לי נולדה אחות שהייתי בת 8, שנאתי אותה מהרגע הראשון, הייתי בטוחה שעשיתי משהו רע ומענישים אותי באחות קטנה. גם הוא שונא אותך – מה עשית לו?! מבן יחיד, נסיך בלעדי הפכת אותו לילד מגודל וחסר חן, הרי איך אפשר מול המתיקות הזאת, מול הייצור הקטן והחינני הזה, אין לו סיכוי.
אני זוכרת אמא עצבנית, קשה, מרימה יד ושומטת, זוכרת את הכעס המהול בפחד – אולי לא אוהבים אותי יותר? וזוכרת את אבא שלי, מקור הניחומים הבלתי אכזב, האיש שלא ידע להגיד לא, לא ידע להציב גבולות אבל ידע לאהוב. בחלוף השנים סלחתי לאמא שלי, אבל לא לאחותי… אבל זה כבר סיפור אחר.
רותי, הוא צמא לאהבתך, הוא כועס, הוא מבולבל, ונכון – ילד בן 10 שכועס זה לא דבר חינני… לא אציע לך נוצות, אציע רק כמה טיפות אהבה אדמדמות, חפשי אותם, הן שם. קחי זכוכית מגדלת וחפשי אותן, את חייבת – בשבילו.
אני כותבת ברגשות מעורבים של חמלה, הבנה ואכזבה, אכזבה של ילדה בת שמונה. שחררי אותו, שחררי אותו מהשנאה שלך ואז אולי האהבה תגיע.
ולסיום כמה מילים של דנטה מתוך "הקומדיה האלוהית – התופת" "במחצית הדרך של חיינו ראיתי והנה – יער אפל סביבי, ושביל ישר אבד, איננו".
מקווה שתדעי למצוא את השביל שלך.
ומחבקת למרות רצונך, כי אוהבת אסנת
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|