|
21/6/2003 13:22
|
נירית שפירא
|
מאת:
|
|
רותקה, אני מחבקת אותך מרחוק, אפילו שאת מסתייגת
|
כותרת:
|
אין לי מילים חכמות מדי רק הערכה ליכולתך להיות את עצמך מבלי להחביא. זוכרת שכשאמרתי לחברה על בנה בן השנתיים שהוא בלתי נסבל, היא צעקה עלי שהידל שלה תמיד נסבל. אז עוד לא הייתי אם וחשבתי שעלי להסתיר את רגשותי. לא שהתכוונתי שהילד תמיד בלתי נסבל אבל אז ליד שולחן האוכל זה היה ממש לא נעים. מאז אני בודקת את הקטע הזה של -נסבל, לא נסבל ויודעת שמדובר רק בגבולות שלי. גם רועי אהובי המתוק להפליא לעיתים הוא בגדר בלתי נסבל עבורי בייחוד שהוא פורץ לעולם בעוצמות (עוצמותי?) רועשות או כשהוא מגיב באימפולסיביות לסובביו (אני אומרת, תשעה טובה אל תלמד מאמא תהיה יותר עדין וסובלני, לי לוקח הרבה זמן לגדול, נסה לגדול לפני. הוא צוחק ומהנהן ושוב -אימפולסיבי). חוצמזה אני עדיין מאוהבת בו בין לבין וזה מתערבב. אותו הדבר קורה לי עם התינוקת החדשה שלי, רותי, אין הפליות. לרגעים נדמה שהיא לא מוכנה שאניח אותה בכלל ובוכה יותר מדי ואז אני חושבת אוף. לא יודעת בכלל מה זו האהבה חסרת הגבולות. יודעת רק שיש דיאלוג בתוכי על מקום שלה שקט וככל שיותר שקט לי בפנים כך יותר טוב לי עם סובבי. קראתי את התשובה של ליאתית והתרגשתי. אני מניחה שזו אפשרות. התשובה שלי לעצמי היא להמשיך לגדול בסבלנות ולמצוא בתוכי את החמלה כלפי עצמי (את שמה לב שלא בך אני עוסקת אלא בי). עלי למצוא את שביעות הרצון והנאת החיים והזמן לעצמי ועם זה יהיה יותר מרחב לילדי להיות בדיוק כפי שהם מבלי לקבל על כך קנסות רגשיים. זהו. אני שוב מחבקת אותך. אפילו מתגעגעת אלייך מדי פעם מתוך חיי המפכים כאילו עצירה ומנוחה יגרמו לי להעלם מהמפה. אוף. אני בשלי ואת בשלך והעולם בשלו. שנגדל לנו (באהבה)
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|