|
21/6/2003 17:26
|
רונה
|
מאת:
|
|
אין לי כותרת מתאימה...
|
כותרת:
|
טוב, הערת אצלי את המתים. אמרת בכל רם את מה שאני פוחדת ממנו יותר מהכל. - להיות אמא כמו אמא שלי. רותי עוררת בי כעס בדבריך הקשים. ומצד שני רחמים. גם רחמים עליך וגם על עצמי ויותר מכל רחמים והזדהות עם בנך. אני בשלב האופטימי- תינוק יחיד בן שלושה חודשים ומתחילה כבר לעבוד על עצמי כאמא. אצלך לא מאוחר מדי. אני לא יודעת בן כמה בנך אבל סביר להניח שעשית לו נזק קשה עד בלתי הפיך. אני לא אופטימית כמו שאר הנשים כאן ואני לא מאמינה (מנסיון) שאת יכולה לתקן נפשו פגועה של ילד. אולי כן , קטונתי. אבל תחשבי על בתך.תחשבי - אולי כשהיא תגדל גם אותה "תשנאי" - במרכאות כי אני מצוטטת ולוא חושבת שאת באמת "שונאת". אולי את אוהבת אותם קטני רכים ותלןתיים ולא דעתנים כמו בנך. תחשבי עליה ותתתחילי לעבוד על עצמך.תפסי את עצמך בידיים לכי תסתכלי במראה ותגידי לעצמך - "זאת אני - ולמרות שאולי אמא לא אהבה אותי - יש לי בעל ושני ילדים שאוהבים אותי - ככה בדיוק כמו שאני ובזכות עצמי." את הרי לא רוצה שבנך ישנא אותך. כי הוא ישנא גם את ביתך כי היא אשמה ואת אביו כי לא עזר לו.. תחשבי על התא המשפחתי כולו ולא על עצמך. שרי המליצה פה לא מזמן על ספר "הורות מודעת" של הנדריקס. קניתי אותו ומאז אני מחוברת אליו . מדבר על השפעת הורינו עלינו כהורים וכיצד להימנע מלהעביר את הטעויות "צלקות" של ההורים שלנו אל ילדנו. לא סיימתי ולא יישמתי עדיין אבל כבר מרגישה טוב יותר. אם כי הספר הזה מעלה לי תמונות ילדות שאני בחרתי למחוק וזה לא קל... תנסי לקרוא אותו אולי יעזור לך. אולי אם תביני שאת לא עושה מאמצים רק "בשבילו" אלא בשביל כל התא המשפחתי שלך תצליחי יותר. בהצלחה רונה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|