|
22/6/2003 16:38
|
שירין
|
מאת:
|
|
מעיזה להציע כמה קצוות נוספים
|
כותרת:
|
נכון שאני לא באמת מכירה אותך, ואולי אני מרשה לעצמי יותר מדי, מנכסת לעצמי כביכול קירבה שלא במקומה, אבל מקסימום תתעלמי, ובמקרה הטוב תגידי לעצמך "יש בזה משהו". ברגע שראתי את ההודעה שלך מיד עלה לי לראש, איך הילד הוא הטראומה הגדולה, המכוננת (בעצם לידתו וכל מה שחווית במהלכה), אבל בעצם הוא גם המנוף לתיקון שלה, שמתגלם בצורה הכי מוחשית בילדה (ובלידת הבית המופלאה שתיארת כאן), אבל גם בבחירת העיסוק המקצועי וגיבוש הזהות המקצועית, בהקמת האתר, ביצירת הקשר עם אנשים (נשים) שנראה שממלאות היום חלק משמעותי בחייך. ואולי לא בכדי את לא כל-כך כאן לאחרונה (אפילו שאת טורחת להגיד שזה לא קשור)... ואיך מתוך הקושי הנורא ההוא צמחה הרותי שאת היום. ואיך, לנוכח התיקון המופלא, הילד מהווה כל הזמן תזכורת לחוסר-האונים ההוא, לעלבון, להשפלה. קצת כמו אחרי טיפול פסיכולוגי כשלא רוצים אפילו לזכור את המטפל, לא כל שכן לפגוש אותו, אחרי שהיה עד לכל אותו סחי, לנו בעליבותינו, בתהומות הכי גדולים שהגענו אליהם. כשרוצים להאמין שהכל זה אנחנו בעצמנו הצלחנו ועשינו והתגברנו, ואנחנו היום לגמרי אחרים, וחזקים ובריאים. ואני מעיזה להגיד לך את כל זה כאחת שכבר מעכשיו, כמה חודשים מראש (ובעצם - עוד הרבה לפני שהייתי מוכנה להיכנס להריון) עושה תרגילים בראש, איך אני בטוח אוהב את התינוקת שלי, כי הרי אני כל-כך אוהבת את אבא שלה, ולא יכול להיות שאשנא אותה, אפילו אם היא תיקח ממני חלקים כל-כך יקרים של אהבתו. אחת שמייחלת שהתינוקת שלי תהיה דומה לאבא שלה, כי ככה יהיה לי הרבה יותר קל לאהוב אותה, ורק שלא תהיה דומה לי, כי בדמותי יהיה לי הרבה יותר קשה לאהוב ולקבל ולהבין ולחמול... זהו. עד כאן אני מרשה לעצמי. תודה, רותי, שבזכותך הצלחתי לנסח בגלוי את הדברים האלה. גם אם לא הצלחתי להאיר אצלך איזו פינה אפלה, את בהחלט עזרת לי להאיר את קורי העכביש האפלים והמאובקים שלי. אם תרצי להגיב - אשמח, ואם לא - אבין. שירין
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|