|
26/6/2003 02:57
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
גם אני חוזרת לכאן מדי ערב, ושלמי תודה
|
כותרת:
|
רק קצת, עדיין בטפטוף
לתיתי, על אחוות האימהות לעור הפז ועל התקווה (למרות שאצלי מדובר בברנש קשוח, נטול שקע צווארי מתאים לקליטת אמהות)
לשירי, על שהשארת אותי באלם (הדחקתי אותך קודם מרוב מבוכה), על איך שבנית עבורי ענן רך כל-כך ונכון לנוח בו
לגריזלית החכמה, אחותי למסטינג בבית ה... ובמיוחד על שזירתה של חרב הפיפיות לטקסטורת הדיון (התאפקתי שלא להתחכם עם הטקסט-תורה, אך התפצחתי). כמה דרכים יש לנו להוריש אלימות. הנה, גיליתי שלי בשרוול יש את החצי משוגעת מדאלאס. דינר איז סרווד. וכל זה בעוד העין פקוחה ובוחנת ללא כחל ושרק את מעשיי, פחות את תגובתו. תודה על שהבנתי בזכותך שהדיון הזה הוא אינפותרפויטי מהמעלה הראשונה בשבילי. האמנם מתהווה מרחב חדש של אינפותרפיה?
לבשמת, על העין המתחדשת להיווכח בשבריריות ובעידון ובפגיעות, ולאסנץ' על העין השניה, המעורבת סתירות, ןעל השביל הנטול של דנטה. וסליחה על הצימוד.
לאורית שפשוט לא פוחדת. כמו רוני. ולא שולחת אותי.
ולעדי, היה נדמה לי עם הילד אחד שאני סולחת או חיה בשלום. עם השניה נהפכה הקערה על פיה. דלתות שחשבתי שנסגרו לתמיד נפתחו אל חדרים מעופשים במיוחד
לנועה ברקת. צמררת. לא מתחילה בכלל להתמודד עם מה שאמרת. רק עם הקצה, אני חייבת ליישר הדור. זה לא רצח האחדות איתי או עם משהו. זה עניין לגמרי שלה, דרכי. כמו דידעתי שעד גיל חודש אסור לי לנשק אותה. הכלל הראשון של הלוגיקה אומר שדבר זהה לעצמו.
לדרורית היקרה. תודה.
לנירה, עם כזו נוצונת, האחים פריד צריכים להתחיל לבדוק כיווני פרנסה חדשים.
לורד. בגללך ירדתי למחתרת. איך אפשר לכתוב חזרה לבומבות שהנחתת. סוף.
ועכשיו נדמה לי שגל התגובות שלכן הדף אותי כמו צונמי משברי הספינה הטרופה אל אימי הצוקים המתנשאים, הישר אל לב השבט. מבהיל אותי שהנחמה הגדולה מכל - כאילו איני לבד - באמת ניחמה אותי. הזוועה וההקלה שבהכרה בהיותי חסרת מסתורין שוב משלבות זרוע. ורגע האימה של נוכחותן הבו-זמנית אולי הוא קצה החוט אל הקפיצה מתוך התנאי השני של החשיבה הלוגית - שאי אפשר לחשוב בו זמנית דבר והיפוכו. עטפתן אותי במתנות זויות הראיה הצלולות כבדולח שלכן, כמו שעוטפים תינוק מבוהל במלמלות משובחות לפני טקס ההטבלה בשם (או המילה). רוצה או לא, מירוץ האימים שתיארתי בתחילת הדיון, נדמה לי שקצת איבד ממוראו, מנוראותו, כבר אינו מהלך אימים כמו אז, לפני שלושה ימים בסך הכל. התפאורה עדיין תלויה וניצבת, אך אורות מאירים בצדה את וילונות הקטיפה המאובקים. ותודה לאשה היקרה בגן דובנוב היום, שחילקה איתי את התוכניה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|