|
5/7/2003 18:24
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
נפלאות האינפותרפיה, וגם קצת על הרמאות שבחותמת הילד
|
כותרת:
|
קודם הרמאות לא כל מה שכתוב לו על המצח ילד, חזקה עליו שהוא עשוי זהב טהור ושבשכמותיו מוכמנים ניצני כנפיים בגון הצחור. יש ילדים שהם לא ממש טובים. כמו מבוגרים. יש בינותם רשעים מרושעים שאין שערה משערותיהם נעה למראה דמם הניגר ארצה של הוריהם. ילדים שרוחם רעה, שנתלים על אביהם כערפד בכל עת שהוא מצוי בבית, שמטנפים את הבית ושאין בדעתם לנקוף אצבע כדי לבדר את עצמם בכוחות עצמם או לשנס את חייהם או להחזיק את הבית במצב חי ותקין, שרוחם סרה וזעופה כל היום, שמשקרים במצח נחושה, שתובעים מהוריהם כספים ומתנות ודמים. ונכון שיש לנקוט משנה זהירות ולסייג, משום שילדים משקפים בעיות של הוריהם, וילדים נקלעים כקרבנות לעמדות ניג'וז ופשיעה ובכל-זאת. ישנו מבחן הילד הסביר ובו רק מעשים קובעים. ויש ילדים שאיך אמרה פה קודם, מוציאים להוריהם את הנשמה בכפית. ואין רגע שבו הילדים ניטלים מחזקת מלאכים קטנים והופכים מבוגרים עקמומיים או מרושעים. מי מאיתנו, כמו רוניתה, שמצויים על הגבול בין העולמות (ילדה של - אמא של) עלולים ללקות בעיוורון צבעים שכזה. אני זוכרת שקראתי במוסף הארץ מלפני חודשיים על שיקום הסמכות ההורית בדרך אסרטיבית מאד שמובלת על ידי פסיכיאטרית ששכחתי את שמה. הנהנתי עד לשד עצמותיי שלושת רבעי הדרך במאמר ואז קפאתי במקומי. היה שם משפט שנדמה לי שאמא שלי אמרה עליי. איני יכולה לתאר את גודל האימה. קראתי עד הסוף אך משהו בתוכי כבר הצטלק ונאטם. וורד יקירה, סליחה על החנטריש ממקודם. אני אומרת שעדיף לשתוק ברוב המקרים ובטפשותי לא מיישמת מפחד להיראות לא נחמדה. הנה דיגמנתי. פוסטמה שכמוני. ושירי יקרה, חייבת להודות שאני מאד מחכה להמשך השיחה איתך. קשה לי לא לאהוב את מי שאוהב אותי, ולו לרגע. נפשי נקשרה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|