נכנסתי להריון מאוד לא צפוי ובניגוד אליך, החבר (דאז, היום בעל) מאוד התנגד להריון ורצה מאוד שאפיל. הרגשתי שזה רעיון ממש לא טוב להביא ילד לגבר שכל כך לא רוצה, ובכל זאת לא הצלחתי להביא את עצמי לועדה ולהפיל. כשהיה מאוחר מדי התחרטתי נורא שלא עשיתי בזמן. הרגשתי שמישהו שאני לגמרי לא רוצה השתלט לי על הגוף והריבונות שלי על גופי וחיי נגזלו ממני. היו לי מחשבות איומות על איך אפשר לגרום לתינוק נזק כדי שימות ויצא כבר, עד כדי כך. אמנם רק מחשבות ובמציאות הקפדתי על תזונה, המנעות מעישון וכו', המצפון לא נתן לי לממש. זה היה הריון נוראי.
הלידה דווקא היתה נהדרת, עד כמה שחויה כל כך כואבת יכולה להיות נהדרת. ברגע שהוא יצא והניחו אותו עלי, התאהבתי בו מעמקי נשמתי ומיד היה לי דחף עצום לדאוג לשלומו בכל מחיר. אני לא מסכימה עם מירי שחושבת שאת הקושי אנשים מבינים, גם זה אי אפשר להבין עד שזה קורה לך. זה הרבה מעבר לחוסר שינה וחופש שנגזל, הקשיים הם גם רגשיים, עמוקים וקשים. ובכל זאת ממול, יש האהבה הזו, שרי, שאין כמותה, האינטימיות המופלאה והעמוקה מכולן, ההתפעלות היומיומית מהמרכיב המדהים ביותר בכל הבריאה, והוא שלי. בן שנתיים וחצי וכל יום אני נחרדת לחשוב שהיה סיכוי לוותר עליו ולא לאהוב אותו לעולם. אני יודעת שיש אנשים שבוחרים לחיות ללא ילדים, את נשמעת כמו מישהי שיכולה להזדהות עם זה, אני לא יכולה להבין. אין חיים שלמים בלי החוויה הזו. לא יודעת איזו קריירה יש לך וכמה את נהנית ממנה, ובכל זאת אני משוכנעת שעונג צרוף שכזה אין שם. יהיה חצוף מצידי להמליץ לך לכאן או לכאן, זו הדילמה שלך ורק את יודעת מה טוב בשבילך ובכל זאת - תשאירי את ההריון. אני מכירה מאוד מקרוב עוד שתי נשים שבהריון היו בחרדה מטורפת (היינו בהריון יחד כך שחלקנו והזדהנו מאוד זו עם זו), שתיהן לא יכולות להאמין שהן שקלו לוותר על אהבת חייהן הקטנה. אי אפשר להצטער על ילד.
מאחלת לך שקט בכל החלטה שתקחי.
|
תוכן התגובה:
|
