דסי אשר יקרה,
הלב נחמץ לקרוא את מכתבך. סופסוף אשה רהוטה, אינטיליגנטית ואכפתית, אשר יודעת לתת פה לפעוט חסר הישע שלנו, והלכאורה היקר לנו באדם, מודיעה שהיא יורדת מהבמה.
משהו בי קומץ אגרוף. נמאס לי לשאול את עצמי איך אנשים יכולים להיות כה טפשים, לוותר על הזדמנות לקפיצת הדרך, אך משהו אחר מהסה, ולמרות שהמילים הבאות עלולות להתנגן יהירות משהו, אני חייבת לשתף, כי הפתולוגיה של הלב הנחמץ נמאסה עלי לחלוטין.
מעצמי אני יודעת, שאם את טובה במשהו אחד (ונדמה לי שאת מצוינת בלדעת מה טוב עבור פעוטותינו ולנסחו במילים), הרי שה'עולם' מצפה ממך גם להיות 'חכמה במעזים', ואונס אותך להיות יזמית, לעשות מאבק ציבורי. חוששני, לפחות לגבי עצמי, שכל מה שנלקח ממני באונס, יוצא חמוץ, ובשורה התחתונה 'לא יוצא מזה כלום'. מקסימום - נעלבים, ומסתפקים במשבצת קטנה בהיסטוריה, שכשהנסיבות יתאימו ליישום הלוקסוס שלך, מישהו יזכור מי אמר את זה קודם.
והנסיבות שלנו הן של ישראלים קשיי יום. לא משנה באיזה ספת איקיאה נצבע את הסלון, איזה קפה נשתה ושאדיו יהבילו לתוך הקרם קרסטט שהספר משח בו את שערותינו, עמוק (לא כל כך בעצם) בפנים, אנחנו יהודים רדופים, שחייהם בסכנה על בסיס יומיומי, ושפיתוי האסקפיזם העדרי מאיים להאפיל בכל רגע על חזון האושר שלנו, הקרוב באותה מידה.
אנחנו צריכים זמן לעכל רעיון, שסופו שמגיע לנו לחיות ולהיות מאושרים. תראי, לפני שנתיים אף אמא ישראלית לא ידעה לאיית משחקיה, והיום - אובוויסלי - זה הדבר המתהווה והבא. עד כדי כך הצרכים שלנו בלתי מתומללים. צאן שותק. עם קרסטט.
אני יודעת. מדי יום מצרצרים לי באוזן לעשות ככה וככה, כי הרי אמנות הלידה זה שלי (ושל אילנה), ורק תרימי טלפון לשם, ותני תשובה ראויה בפורום פה, את חייבת להתייחס לדיון הזה, ותעדכני את זה, ואת לא יכולה שלא לעשות את זה. אך אני עושה את המינימום בחירוק שיניים. חרושצ'וב היה יותר נמרץ ממני בלקדם מהפכות. כי אני יודעת בכל תא בגופי שאם אתן את מה שאין לי - אגיש פרי ביאושים, שאיכשהו יתגלגל חזרה אלי. טעמו - חמיצות מוכרת של אכזבה.
ולכן דסי יקרה, אני מרשה לעצמי לעוץ לך עצה, חצופה. עזבי את העמותה, הקפיאי אותה, לא משנה מה - עשי את הדבר הזול ביותר שניתן כדי שלא תהיה כאבן ריחיים על צווארך, ובואי אלינו לאינטרנט. את כותבת מצוין, עוברת נפלא במילים. המילים שולחות את המיטב שלך על פני המים. לא ל'קרמה' שלך להיות גם הפועל השחור שלך. מספיק שאת מפעילה משפחתון בעצמך וכותבת. אללה יסתור, כמה עבודה ריכוז ומאמץ זה דורש.
חכי, אל תעשי פסיק יותר מהמיטב שלך. אני מהמרת שאת יכולה לכתוב מאמרים מעולים ואפילו ספר על איך עושה משפחתון ראוי. אל תתפתי להיעלב, להתאכזב, להפגע, ולרדת מהבמה. כל אלו יהיו פתרונות נוחים לאותו חלק בך האומר - עזבי, אל תצטייני, אל תצאי בעצם מהשורה, מהכלל. כי מי שמוציא עצמו מהכלל כופר בעיקר. אל תתפתי. הבינוניות מציעה לך בסך הכל כורסא נוחה לייאוש, לבילוי שארית חייך. סליחה על הפאתוס ואולי על חוסר המובנות. נגעת, ואני רוצה לתת באמת.
לטעמי, את נוגעת בנימים הדקים של מה שעשוי להבדיל עבור פעוטותינו אושר אמיתי מנוחות של מיואשים. כי בעצימת עינינו מלצרוך את שירותיך, אנחנו בעצם מבקשים מהפעוט שלנו לתת כתף בנשיאת קשיי החיים בעולם הזה. שיהיה במשפחתון כמו כולם ושיסתום. הלא אם לא היינו צריכות להביא כסף ולעשות כביסה ולמלא את זמננו בלוגיסטיקה של החיים, אבוי, היינו מוצאים עצמנו בסוף הדורות - אותה קפיצת הדרך, בה היינו נדרשות מבוקר ועד לילה להנאה. אך הלוגיסטיקה והרדיפה והקושי כבר בישלו אותנו כל כך לתוך עדר היאוש, שטחו עינינו מלמצוא את האושר, ואנו מסתפקים בנוחות, מוכתמת בחן בספה של איקיאה ובקפה רב יחש.
דסי יקרה, את יודעת מה עליך לעשות. נשיקות.
|
תוכן התגובה:
|
