|
8/3/2003 17:58
|
נועה ברקת
|
מאת:
|
|
תובנות הלב הנחמץ
|
כותרת:
|
אני חושבת שהבנתי את רותי וגם מקווה שהבנתי אותך דסי. תראי, כשאת מזהה צורך ולוקחת יוזמה כדי להענות עליו, את לא תמיד זוכה דווקא בתשבוחות או בכסך. גם משה הביא את בני עמו לארץ המובטחת ולא זכה להכנס בעצמו. לפעמים ניתנת לנו הזכות לזרוע זרע בתודעה של אחרים אבל לראות אותו פורח ומביא תשבוחות לדור הבא. אתן לך דוגמא אישית. כחמש עשרה שנה אני מעורבת בדרך כזו או אחרת בנושאים של קידום הלידה והאמהות בישראל. רעיונות שנהגו (חלק על ידי אבל גם רבים על ידי אחרות) גולגלו במעלה ההר של ציבור שעדיין לא היה מודע לחשיבות העניין ונפלו שוב ושוב מחוסר הענות. מאמצי הגלגול הם מעייפים מאד ומתישהו נסוגתי אחרוה לצוות המעודדות של הדור הבא. ליבי יכול להחמץ כיום למראה הצלחותיהן של אחיותי ותהילתן - אבל זה לא מה שקורה באמת. אני שמחה שהיום פני הדברים הם אחרת ואני מוצאת שלהיות מעודדת זה גם טוב עבורי. גם גיליתי להפתעתי שבעצם גם אני נהנתי מממאצי הדורות שלפני וזה גרם לי להרגיש הרבה כבוד ל"אימהות" שלנו - שבעצם היו בשירות אותו עניין, אם כי אולי זה היה אחרת. ויותר מזה, במידה רבה את נבחנת על רצינותך דווקא עכשיו, כשהיוזמה שלך פוגשת קושי. כשהשאלה שמתנסחת היא "אם לא רוצים אותי, מה לעשות?" אין לי תשובה בשבילך, זוהי החלטה אישית, אבל האופן שבו תעני עליה יבחן את מידת המחויבות שלך לנושא.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|