|
9/5/2003 00:06
|
אוריתה
|
מאת:
|
|
אנג'ל, נשמע שמה שהחברים ההולנדיים עשו זה ממש לא שיטת ה-X דקות אלא ברוח דברי ד"ר אלטה סולטר ("התינוק יודע". סאלוש, איפה את?!). אז הנה משהו מנסיוננו הטרי בקשר לזה :-)
|
כותרת:
|
איזה כיף, עכשיו גם אני יכולה לתרום (אולי) משהו מנסיוני הטרי מאד. אז למי שלא מכירה, ד"ר אלטה סולטר כתבה כמה ספרים בנוגע לבכי. אני קוראת עכשיו את "התינוק יודע", והתיאוריה שלה מאד מדברת אלי (וכשהנסיון המעשי מגבה... נו שוין. זה ממש שוס!) ושוב אני קוראת לסאלוש - איפה את? (נדמה לי שסאלוש "עשתה דוקטורט" על תיאורית הבכי של ד"ר סולטר). על קצה המזלג - התיאוריה של סולטר גורסת כי הבכי מלבד דרך תקשורת של התינוק הרך (הכמעט בלעדית) הוא גם מנגנון פורקן של כאבים ומתחים - לא רק לתינוקות אלא גם לילדים ולמבוגרים. לפי סולטר כל אחד זקוק לבכי כדי לפרוק מתחים וכאבים, וכאשר מונעים זאת, נוצר דיכוי רגשי (יש עוד מנגנוני פורקן, כמו צחוק, רעד, זעם וכו'). תקצר היריעה לתאר בפרוטרוט את משנתה של סולטר (לכו תקראו! ספר מאלף!). אבל בשורה התחתונה, היא אומרת שאם צרכי התינוק מולאו ועדיין הוא רוצה לבכות (והיא כמובן נותנת בהם סימנים), יש לאפשר לו את זה ע"י החזקתו על הידיים, מתן יחס אוהב ועידודו לבכות. אלי באופן אישי זה מאד דיבר. קודם כל להגיון, אבל גם לבטן. פשוט... מפני שאני די בכיינית בעצמי (כלומר, כשכואב לי אני בוכה. לא שומרת בבטן), ואני יודעת איזו תחושת רווחה עצומה באה אחרי בכי טוב, כזה מכל הלב, וכשמישהו אוהב יושב איתי ומחבק ומלטף ובעצם מאפשר לי את זה.
אז בקיצר, לאט לאט התחלנו לזהות אצל אלמה את הצורך לבכות. בהתחלה זה קשה וגם מפחיד. כי אולי היא כן צריכה משהו אחר? ואולי נטעה? ואולי ואולי... וגם - וזה עוד יותר קשה - צריך תעצומות נפש כדי להקשיב לבכי של ילדתך (להקשיב, לא סתם לשמוע), ועוד לעודד אותו. זה קורע לב, ולא פעם אני פשוט בוכה יחד איתה. אבל... היום אנחנו מכירים בצורך הזה. זה בד"כ בא בשעות הערב המאוחרות, אחרי היניקה/אמבט/החלפה וכו'. חצי שעה עד שעה של בכי עז ביותר. אין כאן שום התעלמות, להיפך, תשומת לב מלאה. באותה שעה היא מחובקת חזק על ידיי או על ידי זוגי (ילד צריך לדעת שרגשותיו העזים לא יהרסו את אהבת הוריו אליו, ולכן יש להחזיק בהם חזק ובבטחון). אחרי הבכי אלמה נרדמת כמו מלאך. בלי מוצץ, בלי ציץ, בלי כל מיני משענות או "דפוסי בלימה", כמו שמכנה אותם סולטר. וישנה נפלא. ובימים היא הפכה לתינוקת סופר רגועה. לא יעזור מה יגידו, אני פשוט יודעת שזה כתוצאה מהאפשרות לבכות עם תמיכה גדולה. תחשבו על זה, איזו הקלה זו אחרי כזה בכי טוב?
וחוצמיזה, ככה על הדרך, אלמה שהיא רק בת 4 שבועות קשרה אותי אליה בעבותות האהבה דרך... בכיה המתוק. אלה רגעים כל כך אינטימיים, רק אני והיא מחובקות, והיא מביעה באוזניי רגשות כל כך עזים... זה חזק, זה עוצמתי, זה נפלא.
זהו. מצטערת אם אני נשמעת קצת פזורת דעת ולא רהוטה. בשום אופן מה שכתבתי הוא לא תחליף לספר ולכל ההסברים של סולטר. סאלוש, אולי תעזרי פה קצת :-))) ?
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|