|
9/5/2003 17:47
|
אוריתה
|
מאת:
|
|
מירית, מכירה את ויניקוט וספריו היטב. לדעתי...
|
כותרת:
|
או לפחות כמו שאני הבנתי את סולטר, אין כאן שום סתירה. סולטר גורסת את אותו הדבר בדיוק (סיפוק הצרכים באופן מיידי). הצורך לבכות הוא צורך לפרוק מתחים וכאבים, וסולטר חושבת שיש *לאפשר את הפורקן* (כלומר, לאפשר לתינוק לבטא את כאבו ולא לחסום אותו). כל זה לא אומר שהתינוק לא זקוק למציצה/תנועה/נדנוד וכו', אלא אומר שלא **תמיד** זה הקייס. האחריות... כרגיל עלינו ההורים, להבחין למה תינוקנו זקוק... וכאן יש פתח להרבה טעויות כמובן. קחי בחשבון גם שהבעת רגשות חזקים בחברה שלנו הוא ממש טאבו, היזכרי בכל אותם הורים שודאי ראית נלחצים פחד כשתינוקם מתחיל לצייץ (נלחצים להשתיקו בעיקר. ושוב - רק חלק מההורים ורק בחלק מהמקרים), והרי לך מנגנון דיכוי. ד"א, סולטר גם נותנת אינדיקציות. למשל (פשטני קצת, כי היריעה קצרה), תינוק שהיה זקוק לבכי ובאופן קבוע בלמו אותו, למשל עם מוצץ, עלול לפתח תלות במוצץ ולדרוש אותו בכל פעם כתחליף לבכי. בעתיד כבוגר, עלול להתמכר למשל לעישון. אם, לעומת זאת, הוריו זיהו את צורכו במציצה וסיפקו לו מוצץ רק אז (ולא כדי לסתום לו את הפה), לא יפתח תלות כזו באוביקט המציצה.
אבל אני בכ"ז מרגישה שאני חוטאת לספר ולמשנתה של סולטר. בסופו של דבר, הקומן סנס שלי אומר שיש הרבה בדבריה על סמך ההתנסות האישית שלי עם בכי כמנגנון יוצא מן הכלל לפרוק כאבים. זה נכון שבכי הגון וכואב ללא תמיכה מסיבית ואוהבת יכול להיות חויה ממש מפחידה, כמו שבכי הגון בתוך זרועות אוהבות של אדם שכל תשומת לבו (הלא מתערבת) נתונה לי, הבוכה, באותם רגעים - היא חויה מופלאה שאחריה תחושת רווחה עצומה. הבכי הוא חלק ממנגנון הריפוי העצמי שלנו (ולא אני המצאתי את זה). מחקרים שבדקו תכולת דמעות רגשיות לעומת דמעות אחרות (למשל כתוצאה מחיתוך בצל) הראו שהרכב הדמעות שונה... סתם חומר למחשבה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|