|
9/5/2003 15:55
|
mirit
|
מאת:
|
|
לא מכירה את התיאוריה של סולטר אבל
|
כותרת:
|
על פניו זה נשמע לי קצת אכזרי. לתינוקות אין דרך להרגיע את עצמם והם זקוקים להרגעה חיצונית. לפעמים רק להחזיק זה לא מספיק והתינוק זקוק למציצה או לנדנוד. תינוקות רבים לא מצליחים להירדם ללא עזרה גם כשהם הרוסים מעייפות. נראה לי שהשינה הטובה עליה את מדברת אוריתה, יכולה להיות תוצאה של תשישות מוחלטת. תחשבי על עצמך בוכה במלוא כוחותייך, לא תשני אח"כ כמו מתה? פסיכואנליטיקן חשוב ביותר בשם וויניקוט דיבר על כך שבתחילת החיים האם והתינוק הם כמו יחידה אחת. סיפוק צרכיו (בתחילת החיים הסיפוק אמור להיות מיידי וככל שהתינוק גדל כמות התסכול שהוא יכול לשאת הולכת וגדלה) נותן לתינוק אשליה שהוא כל יכול ושהוא זה שמגשים את כל משאלותיו. תחושה זו היא הבסיס לתחושה של מסוגלות ושל תקווה מאוחר יותר בחיים. כשהתינוק זקוק לסיפוק של צורך מסוים אבל הצורך לא מסופק זה עלול לשבור את האשליה הזו בטרם התינוק מוכן לכך. אני לא מאמינה שיש צורך פשוט לבכות. אני בהחלט מכירה את המצב בו כלום לא עוזר, ואחרי שהתינוק בוכה כמה דקות פתאום קל להרדים אותו, אבל, מצד שני גם קורה הפוך שאם לא ניגשים לתינוק מיד כדי להרגיעו, הוא נהיה היסטרי למדי ואז קשה יותר להרגיע אותו.
בכל מקרה, האינסטינקט האימהי שלי אומר לי בצורה חזקה מאוד להרגיע את התינוק שלי ולא לתת לו לבכות.
מירית
מירית
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|