27/7/2001 04:31
|
עדה
|
מאת:
|
בית החולים - הרהורים נוספים
|
כותרת:
|
ראשית - תודה על תגובותיכן המחבקות והתומכות. זה עוזר במידה שאפילו לא דימיינתי לעצמי.
אני הייתי מאוכזבת מבית החולים ברגע שבו נכנסתי לשם, לא בגלל בית החולים עצמו אלא בגלל שמבחינתי זו היתה אופציית ה"גיבוי למקרה צרות" שלא רציתי שתקרה. אני שונאת חוסר אונים יותר מכל דבר אחר, וברגע שנכנסתי לשם התחלתי להרגיש את חוסר האונים. את כל מה שקרה אחר כך, הרגשתי, הבנתי ושפטתי דרך תחושת חוסר הרצון שלי והאכזבה מכך שאני בכלל שם, ואולי זה גורם לדברים מסויימים להראות שחורים ממה שהיו באמת. גם אז וגם בדיעבד, הרגשות שלי לגבי הטיפול היו חלוקות, כי נתקלתי בכמה אנשים נפלאים שם. מיילדות שגילו רגישות אלי וטיפלו בי כפי שרציתי (למשל במיון קיבלה אותי מיילדת שהייתי ממש אנטיפטית אליה, בגלל העייפות והאכזבה, והיא בכל זאת הבינה את הצורך שלי לנסות עוד קצת להסתובב ולא להתחיל מיד זירוז, את זה שרציתי לעמוד וללבוש את הבגדים שלי ולטפל בקבלה שלי ולא לשכב שם "בגוף שלישי" בזמן שבעלי עושה את הדברים); המיילדת הראשונה בחדר הלידה, אחיות וגם רופא אחד במחלקת היולדות, חלק מרופאי הילדים של נעמי, היתה אחות מדהימה ביחידת המעבר (שיעצה לנו למי לפנות ואיך לשאול ולבקש את ה"הקלות בעונש" שקיבלנו עבורנו ועבור נעמי, שחיפשה אותנו בכל מקום אפשרי כשנעמי בכתה ולא היינו בחדר, שעזרה לנעמי להתחבר אלי בכל פעם שנעמי היתה כעוסה מדי ואני שלומיאלית מדי)... לא הכל היה רע, ולא כולם היו חסרי התחשבות, וגם זו סיבה שבגללה היה קשה לכתוב - קשה לכתוב משהו אובייקטיבי במצב כזה. בסוף החלטתי שאני בכלל לא יכולה להיות אובייקטיבית. אילנה צודקת בטענות שלה שקראתי בהרבה הזדמנויות, שחבל שהיחס הבסיסי הוא אינדיבידואלי, ותלוי ברופא או במיילדת הספציפיים ולא באיזושהי מדיניות, שאותם אי אפשר לבחור. זו כנראה באמת הבעיה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|