27/7/2001 20:15
|
תותשדה
|
מאת:
|
לצערי אני מכירה את חלקו השני של הסיפור
|
כותרת:
|
יום וחצי לאחר לידת הבית שלי היתה לי הרגשה שסהר חמה. מדדתי לה חום וראיתי שאכן יש לה 38 מעלות. לא חום ספטי אבל אצל תינוקת בת יום וחצי זה לא חשוב בכלל. קמתי ונסעתי מיד לבית חולים. אם רק הייתי יודעת מה מחכה לי שם... מיד כשהגענו למיון נלקחו ממנה כל הבדיקות, דיקור מותני ובדיקת דם ובדיקת שתן (דרך קיר הבטן שלוש פעמים בזו אחר זו כי לא הצליחו) ואני עמדתי שם ובכיתי בלי שליטה, בחוסר אונים מוחלט, ללא יכולת לעזור לתינוקת שלי הקטנה, העדינה, המתוקה והרכה שלי. ברקע שמעתי את המילים - לידת בית - והנהונים רבי משמעות. הכריחו אותנו להתאשפז לקבלת אנטיביוטיקה והמתנה לתוצאות המעבדה. אני אומרת הכריחו כי אני רציתי ללכת הביתה ולהשגיח עליה שם ואוימתי בפקיד סעד אם אעשה את המעשה הזה. אני מבינה את ההגיון שמאחורי הדברים, אבל היה לי כל כך קשה להתאשפז עם הקטנה בבית חולים שממנו כל כך רציתי להמנע. לשכב על כורסא נוקשה עם גוף כואב מהלידה. האחיות במחלקה ראו אותי בכאבי (הגופני והנפשי ) ועשו ככל יכולתן להקל עלי. הכניסו אותי לחדר לבד , תוך מאמץ עליון להמנע מלהכניס אלי עוד מישהו למרות שהמחלקה היתה עמוסה, דאגו לי למיטה של מבוגרים כדי להקל עלי את השינה ומנוחה, וקיבלו בהבנה את העובדה שסהר היתה עימי במיטתי כל שלושת ימי האישפוז. בסופו של דבר כל התרביות חזרו סטריליות ושוחררנו הביתה. ועדיין, שלושה חודשים כמעט לאחר מכן, זה כואב כואב. ועדיין יש לי דמעות בעיניים כשאני חושבת על מה שקרה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|