יופי, אז אולי אפשר סוף סוף לקיים פה דיון רציני.
רוניתה, עשית לי צמרמורת עם הדימוי של הסדינים. אבל כנראה שאת צודקת (וראה השתלשלות הדיון מאז)
זה כל כך נכון, שכתבת שכל אחת מאיתנו מבקשת לה את הבמה רק לרגע, ואז נסוגה חזרה אל השורה. זה מזכיר לי מחזמר שפעם ראיתי, 'שורת המקהלה', שכשכל הרקדנים עמדו בשורה הם נראו דומים זה לזה, כולם רצו לקבל תפקיד וזה כל מה שהיה משותף להם. אבל אז הם לקחו צעד אחד קדימה, כל אחד בתורו, וסיפרו את סיפור חייהם (נדמה לי שכך היה, זה היה מזמן). ואז זכינו להכיר כל הרקדן מקרוב, על כל קשייו ולבטיו. ואז הוא חזר לשורה, ושורת השחקנים הצטיירה כמשהו שביר ביותר, עדין וטעון. ובסוף כשהיה צריך לבחור את הרקדנים למחזה, היה קשה יותר - כי ידעו מאיפה כל אחד בא ואיזה מטען הוא נושא על גבו.
ועכשיו, נגיד שפתאום היה מתווסף לשורה איזה אלמונימי אחד [תשואות שמורות ליוצרת - מיהי?] מה היה המשקל שלו לעומת כל השאר? מה זה היה עושה לכל היתר, שפתחו את סגור ליבם ושיתפו את הקהל?
כי נדמה לי שזה מה שהכי פוגע בנו בדיונים שמשתלטות עליהם אנונימיות. אנחנו נחשפות זו בפני זו, מתאמצות ומגלות דברים שאולי קשה לנו. מתלבטות בקול רם. רוצות עידוד, תמיכה אפילו רק לרגע. מרגישות שאנחנו בין חברות- אנחנו הרי יודעות מי זו Xית, או Yית, או Zית. והלא אנחנו לא באמת יודעות, אבל זוכרות אותן מהודעות קודמות שהן כתבו. או מרגעי החשיפה שלהן. יודעות פחות או יותר עם מי יש לנו עסק. ואז חודרת לה מישהי שיתכן שרק לרגע לא אכפת לה. יתכן שדף קודם ניהלנו איתה דיון מרתק, אבל עכשיו לא נדע את זה. כי פה היא בחרה להיות נטולת זהות. מה זה עושה לפגיעות שלנו. מה זה עושה לנו לבד על הבמה הבודדה. מהר מהר חזרה למעגל, שישכחו שהיינו פה.
ושוב זה מזכיר לי קטע מסרט שראיתי רק אתמול, מומלץ מאד, מקסים ורגיש ומרגש: אי שם באפריקה. רק קטע קצרצר שלא מגלה את העלילה אבל קצת מדגים את ההפכפכות הזו שבחשיפה: אפריקה. זוג אירופאי לבנבן מול כפר של אפריקאים. הנשים כולן חשופות (יעני, מיניקות כל היום). האיש, ברגע של אינטימיות, מבקש מאשתו: תורידי גם. רוצה לראות אותך חשופת חזה. רגע של היסוס... והיא מורידה. עומדת מולו חשופה, חיוורת, נרגשת, גאה. האיש: עכשיו תסתובבי, תלכי קצת. האשה, עם מבט גאה בעיניים, צועדת ומתרחקת ממנו. מסתובבת חזרה. שבט אפריקאי שלם צופה בפלא... האיש: יודע שבגדת בי. מסתובב ומתרחק ממנה. והאשה נותרת חשופת חזה, כל גאוותה ממנה והלאה, כפר שלם רואה בקלונה.
כמה כאב לי באותו רגע. כמה כואב לי כאן, לקרוא דיונים יפים ומרגשים ואז... הסיכה הזו שמפוצצת הכל.
מרושעת, את כאן? נועה
|
תוכן התגובה:
|