|
24/1/2004 16:23
|
במבי
|
מאת:
|
|
הי ליאת
|
כותרת:
|
ביקשתי מחבר שלי, שלומד חינוך וולדורף, לכתוב ולא התחשק לו. לא היה לו כוח להתנסח. סתם קמצן, האמת. יש לו יכולת להסביר יפה מאוד ונהיר והוא כותב טוב. אבל הוא לא היה בעניין. אז אני אכתוב קצת ממה שאני יודעת. תראי, כמו שכתבתי אמא שלי ואח שלי כבר הרבה שנים לומדים אנתרופוספיה. כלימודי רוח מרחיבי ידע. זה לא מפשיע על סגנון החיים שלהם, אולי שופך לתוכו יותר תוכן ותובנות פילוסופיות. כמו כל לימודי רוח אחרים. אני בעצמי הייתי בכמה הרצאות מדהימות. חבר שלי הגיע לזה מכיוון של חינוך. הוא מאוד רצה ללמוד חינוך מיוחד (הוא עבד בתחום), אבל לאוניברסיטה לא קיבלו אותו (ציונים או משהו כזה). זה תמיד מצחיק אותי שאדם מוכשר כל כך כמוהו לעבודה כזאת לא מקבלים, ואני עם תואר ראשון בקולנוע יכולה ללכת ללמוד תרפיה באומנות, ויש לי חרא אופי להיות מטפלת. בכל מקרה, ככה הוא הדיע לחינוך וולדורף. הוא פשוט רצה ללמוד חינוך. דרך שלושתם אני ושמעת ויודעת על חינוך וולדורף. אני יכולה להגיד שמה שמעצבן באנתרופוסופיה זה השמרנות. חבר שלי, שהוא גם מוזיקאי, מתחרפן מהתקיעות שלהם במוזיקה, למשל. אח שלי מתחרפן מהתקיעות בדברים אחרים. אבל בגנים ובבתי הספר לא לומדים אנתרופוסופיה, אלא לומדים לפי שיטת החינוך האנתרופוסופית - ואליה שניהם מתחברים ממקום עמוק ביותר. החינוך באנתרופוסופיה הוא שליחות. זאת עבודה נורא קשה להיות מחנך. חבר שלי, שמתעתד להיות מחנך, לפעמים ממש נלחץ מזה. הוא אומר שזאת העבודה הכי קשה בעיניו. כל כך הרבה מחוייבות. הוא מתאר לי סדר יום של מחנך וולדורף, וזה לגמרי לא נגמר כשהילדים הולכים הביתה. זה נמשך עד הערב ועד הלילה. לכן כל מה שכתבו נירה וגילי ואורלי כל כך נכון - זה בעיקר קשור לבנאדם שנמצא מול הילדים. ומדובר באנשים שרואים בזה עבודה קשה, שחלק מהעבודה הזאת היא להסתכל על כל ילד, ללמוד סיפורים בעל פה (כדי להסתכל על הילדים כשמספרים), לדעת לא לחפש את הפתרון הקל... אני אמשיך אח"כ כי יש משהו. אז בינתיים אני שולחת, עפרה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|