|
17/3/2004 21:08
|
ד"ר ליבוביץ
|
מאת:
|
|
איריס יקרה
|
כותרת:
|
החששות שלך ברורים לחלוטין - הרי זה ממש הליכה אל הבילתי נודע, ולא משנה כמה קראת ולמדת. וזה אפילו לא מאד משתנה לאחר הלידה הראשונה, גם בלידה חמישית עדיין לא הייתי בטוחה אם הצירים התחילו, וחששתי איך תהיה הלידה. בלידה החמישית ילדתי בבית, היו לי כאבים קשים, צרחתי שאני הולכת למות, אבל ברגע שהמילדת שאלה אם אני רוצה לעבור לבי"ח מיד התעשתתי והפסקתי להגיד שאני הולכת למות... ידעתי שאני ממש לא הולכת למות - מה פתאום?? הרי משך מיליוני שנים שנים ילדו בלי כל משכחי כאבים, הגוף שלי בנוי בדיוק לכך, ומה פתאום שאני לא אסתדר? וזו היתה לידה נפלאה, ואם אזכה ללדת שוב אני רוצה רק ללדת בבית. שלושת הלידות הראשונות גם היו בלי אפידורל, בלידה הרביעית התפתיתי לאפידורל, והחלטתי שאני לא רוצה לחזור על זה. וזה באמת מאד מפתה - את שוכבת לך שם, זה כאילו הלידה קורית בכלל למישהו אחר. וידעתי שאם אגיע לבי"ח אתפתה שוב. אז לפחות מבחינתי - למרות שבלידה החמישית צרחתי בשלב כלשהו שאני לא יכולה יותר, ושאני הולכת למות, ידעתי היטב בפנים שאני ממש כן יכולה, וממש בכלל לא הולכת למות. וזה בעצם מה שחשוב - האמונה שלך שאין כל סיבה שאת תוכלי לעשות בדיוק את מה שנועדת לעשות. אני כמובן מדברת על מצב של לידה תקינה. כמובן שאם יש סיבוכים צריך להתיחס לזה לגופות של עיניין - אבל את הרי שאלת על עיניין הכאבים. שיהיה בהצלחה!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|