אחרי ששתינו התוודנו איך לילה קודם כל אחת מאיתנו ירדה על איזה שטות (היא על עוגה קפואה מהפריזר ואני על לחמניה שקניתי לעמליה אבל היא לא אכלה, ואני כל-כך כן). שתינו הודנו שאנו מוציאות הרבה יותר מדי אנרגיה בחיים שלנו על בעיות משקל. יש לציין שחמותי נראית מצוין לגילה. היא לא רזה אבל בטח לא שמנה (כמו אימא שלי), וגם אני נחשבת בתקן, אבל תמיד במאבק (ובמיוחד עכשיו כשבחורף האחרון אספתי עוד שני קילו, שבימים אלו אני מנסה להיפטר מהם - לא כולל הלחמניה משלשום).
אז חמותי סיפרה לי על איזו תיאוריה שהולכת ככה: נשים מצליחות, נשים שהן כל היום מתמרנות בג'אגלינג בלתי אפשרי בין הילדים, לעבודה, לבן זוג ועוד מיליון משימות, הן צריכות להיות כל הזמן בשליטה. זו תחזוקה יומיומית ומתישה במיוחד. אז הן מוצאות איזה אפיק שדרכו הן יוכלו לאבד שליטה (כאילו מבלי להזיק לאף אחד, חוץ מלעצמן כמובן), אפיק שדרכו הן יוכלו לשנוא את עצמן או לכעוס על עצמן מבלי לגרד את פני השטח ולעסוק בשאלות אחרות, אולי מכאיבות יותר.
ותסלחי לי על הפשטנות, אבל נדמה לי שיש בזה משהו.
אבל איך מתרגמים את התיאוריה הפסיכולוגיסטית הזאת לגזרה נאה? או. כמה דרכים. האחת, טיפול. כן, עוד פעם טיפול. כי אם יש ממש בתיאוריה ההיא, אז מתחת להשמנה מתחבאת איזו הזנחה קטטונית, שמוצאת לעצמה ביטוי חיצוני. וזה לא מגיע לאף אחת מאיתנו. לא שבהכרח אנו צריכות להיות מידה 38, אבל אנחנו צריכות להיות בריאות ולהרגיש טוב עם עצמנו. אז כאמור קודם טיפול. כבר כתבתי פה בעבר שלדעתי, אנשים שאוהבים לאכול מעלים עד 10 קילו מעבר למשקל הרצוי שלהם. מי שסוחב רזרבות מעבר לזה, זה לא סתם עניין באוכל, זה כבר משהו מורכב יותר.
ודבר שני, למרות שזה מבאס, תוכנית קבוצתית של הרזיה יש לה המון יתרונות. כן, זה מביך לשמוע את המדריכות המגוחכות האלו של שומרי משקל מקריאות חמשירים של אודטה, אבל מה לעשות, זה עובד (לא החמשירים, המחויבות לקבוצה). אז פרגני לעצמך שינוי. תחשבי על זה כך: יש לי 10 קילו להוריד. זה לא כל-כך הרבה. בקצב סולידי, תוך חמישה חודשים אני כוסית עולמית. שימי לעצמך יעד, ותתחילי להתקדם לכיוונו לאט לאט. האיפור, הבגדים, הנחשקות, כל אלו יצטרפו בהמשך.
בהצלחה (מאחת שפעם היתה שמנה מאוד, והצליחה)
|
תוכן התגובה:
|