ההודעה שלך נורא מזכירה לי את עצמי בגיל ההתבגרות - אני הייתי מתבגרת עם בעיות משקל, כל הזמן הייתי עולה ויורדת, מתכווצת ומתנפחת, שנאתי להסתכל בראי, לא הלכתי לים ולא היה לי שום בטחון עצמי עם בנים. בכל פעם שרק חשבתי על דיאטה - אבלתי יותר מתוך תסכול והייתי משמינה, בכל פעם שמישהו רק העיז להעיר לי על זה - הייתי משמינה עוד. זה היה כמו מעגל קסמים כזה של אוכל, רגשות אשמה, עליה במשקל, שנאה עצמית...נו, את יודעת... בסופו של דבר השלמתי עם זה שיש לי עודף משקל ואת יודעת מה? חייתי הרבה יותר בשלום עם עצמי וכשחייתי בשלום עם עצמי לא הייתה לי שום בעיה בשום דבר - יצאתי עם הרבה בחורים שחשבו שאני נראית מעולה ובעיית המשקל מעולם לא הייתה בעיה. וכשנעלמה הבעיה - ירדתי במשקל! בלי דיאטה, בלי מאמץ, פשוט הפסקתי לרצות לזלול כל הזמן כי האוכל לא היה יותר כזה ביג דיל (למה לטרוף עכשיו חפיסת שוקולד? אפשר גם מחר...) והיום - אני בחורה רזה. אנשים לא מאמינים לי שפעם הייתי בחורה מלאה (בשיאי הייתי 13 קילו יותר מהיום). בחיי שאני לא מנסה להיות רזה, פשוט היסטרית האוכל נעלמה בעצמה. מה שאני מנסה להגיד לך זה קודם כל שאיך שאת מרגישה זה בראש. אני יודעת שקל להגיד וקשה לעשות, במיוחד בחברה המודרנית שמעודדת רזון מטורף, אבל ראיתי לא מעט בחורות שמנות עם המון בטחון עצמי, קסם אישי וסקס אפיל שהיו הרבה יותר מושכות ומצליחות מבחורות רזות. בטחון עצמי הוא הרבה בראש ואם תשלימי עם איך שאת נראית אז גם הסביבה תשלים עם זה ותקבל אותך כמו שאת! אם בכל זאת את מרגישה שאת לא מסוגלת - אולי איזו מסגרת תעזור לך לרזות? אני זוכרת שבזמנו הלכתי לדיאטנית (כן, אחת כזו שעשתה לי תפריטים, שקלה אותי מדי שבוע וכו') והצלחתי להוריד יפה במשקל. בסוף העלתי הכל בחזרה אבל זה כבר סיפור אחר... בכל מקרה, נשמע שבעלך נמשך אליך אז עובדה שאת לא נראית דוחה כמו שאת חושבת. תתחילי להסתכל בראי ולחפש מה את כן אוהבת בעצמך ובאיך שאת נראית. אני בטוחה שתמצאי!
|
תוכן התגובה:
|