זה דווקא החלק הקל. אם היא נרדמת יפה במיטתך, אפשר אחר כך להעביר אותה למיטה שלה. זה שיטה מצוינת להרדים. חבל להפוך את שעת השינה לשעת מלחמה ומאבק? לדעתי לילד בן שנתיים אין כל צורך להיות עם עצמו ולפתח עצמאות. זה בא יותר מאוחר. בגיל הזה הילד עדיין מאד זקוק לקרבת ההורים, ואם בסך הכל מדובר על להרדם במיטת ההורים זה ממש לא נורא. הורים רבים יכולים לספר לך שילדיהם עברו לישון במיטתם יום בהיר אחד, גם בלי כל מאמץ והתעקשות של ההורים. מצד שני - אם זה מאד חשוב לך - שיכבי איתה יחד במיטתה, בהנחה שזו כבר מיטת נוער, ואז את יכולה לקום כשהיא כבר נרדמה, ולא צריך להעביר אותה. בכל מקרה - אני אישית מאד לא בעד הרגלת ילדים לסידורי שינה שכרוכים בבכי נוראי וממושך, ודורשים מההורים לא "להשבר". כלומר - למעשה זה דורש מההורים לעמוד בכל הכוח ולהתנגד לאינסטינקטים הטבעיים שלהם לדאוג לילד. משהו לא יכול להיות תקין במצב כזה שההורה צריך לעשות משהו שמנוגד לחלוטין למה שהוא מרגיש שהוא רוצה לעשות, כלומר, לחבק את הילד, לאסוף אותו לזרועותיו, ולתת לו להרדם בדרך הנעימה לו ביותר. מנסיוני שלי ומנסיונן של אמהות רבות אני מבטיחה שזה עובר, גם בלי כל סדרות חינוך.
|
תוכן התגובה:
|