|
14/10/2006 14:27
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
צורות של צער
|
כותרת:
|
עננת יקרה, רפול, כן, רפול, אמר פעם שהאבל הוא פרטי. רפול איבד בן. כל אחד מאיתנו מתמודד עם צורות אחרות של אבדן בנקודות מסוימות על רצף חייו.
פעם לפני שנים, משהו התפנצ'ר לי ולקחתי את קוקטייל הפרוגסטרון ההוא. לרגע לא הצטערתי. לא שאפשר להשוות. אני באמת שואלת. כי אני יודעת, שלא כולם מתאבלים, בטח שלא לנצח.
אני שואלת כי אני לא יודעת איך את חווה את זה. ואם את חוסכת את הפירוט מאיתנו או מעצמך ככה זה צריך להיות.
בפסיכולוגיה מייחסים חשיבות רבה לתהליך העיבוד של האבל. לעניות דעתי אנחנו כחברה כופים על היחיד אבל שלא לפי מידתו: ממושך מדי או לא תמאים לו, ובכך מפחיתים מחד בעוצמת הכאב שנחווה באמת ומאידך עלולים להגביר עוצמות לא רלוונטיות כמו משך במקרה אחד או צורה במקרה אחר.
אני די מגששת באפלה ובוודאי מסורבלת בהתנסחותי אך אני מחפשת אחר רמזים שיעזרו להוציא את הכאב הזה מחזקת הפרט. באופן פלסטי אנחנו נראים לי שקועים באותה זפת אך מבודדים זה מזה בציפוי זכוכית דק. ואז, האבל הוא פרטי...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|