|
12/5/2002 10:08
|
יגור
|
מאת:
|
|
איריס יקרה- על דמעות עידוד והעתיד
|
כותרת:
|
הי! אני נאלץ לענות לך ללא קריאת יתר התגובות כי זה קצת איטי. גם אני התרגשתי עד דמעות (למעשה אצלי זה יותר חד- צדדי, עין ימין אדישה ועין שמאל אחראית על הרגשות, מזה שנים שנימה).
ההתמודדות שלך מדהימה; נדמה לי שההתמודדות במסגרות הרפואיות הפורמלית עם ילדים כבנך מושתתת בעצמה הרבה על יחס חום ומעקב, ולא על הרבה מדי עובדות, ככה ששיטתך לא שונה בהרבה, רק יותר אינטנסיבית ואכפטית (ותכף יבוא אבל קטן ומעודד).
שניים- שלושה דברים פרקטיים שאני מקוה שישיו לעזר:
1) היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.. לפי דברייך בנך יוצר קשר, עונה לעניין, מביע רגש, מראה רצון לקשר חברתי ונמצא במסגרת חינוכית רגילה.
2) נראה לי שהטיפול ההוליסטי בבנך על השגיו הגיע לאיזה פלאטו (ואולי זו הסיבה לפנייתך???) כמכלול: הבאת את בנך לתפקוד וקשר סבירים. מעכשיו- תתקדמו, אבל יותר לאט, כי המטרות יהיו יותר ספציפיות ועמוקות. ולכן אולי עכשיו כן הזמן "לפרק" את בעיות ילדך ולטפל ענינית בכל אחת, למשל:
- להכין אותו לקריאה וכתיבה (זה אחד המצבים היחידים בהם לדעתי יש לדחוף ילד שלא הביע רצון לכך) שכן בבי"ס רגיל הילד עלול להסתגל לאט יחסית ולהיות מתוסכל. - ריפוי בעיסוק: מוטוריקה עדינה!!! - חוג ספורט עם מגע (החל מג'ימבורי ועד כדורגל) אבל כמובן שיהיו מוכנים לתגובות לא צפויות ושאת תהיי שם.
ועוד דבך- בין השורות אמרת משו על חרדות בן זוגך..
המון אושר ורק אושר!!!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|