|
13/5/2002 01:30
|
איריס גוב
|
מאת:
|
|
לרותי
|
כותרת:
|
ירדה נשמתנו ונתקרמה עור וגידים, ולא פלא כי ברגע הלידה זועקת היא וקולה עולה לשמיים בבכיו של התינוק. כלואה היא בגוף בשר ודם. אכן כמוני כמוך, וככולם כלואים אנו ב"קרקס הפרעושים של הנידונות" שלנו, ומהווים "ספקטרום לא שלם". בעולם החומרי בו הלבן הוא היפוכו של השחור, הטוב היפוכו של הרע. אנו נמצאים במצב מעורער כמהים לחזור ולהתאחד עם השלם, לנצח כמהים לאושר, ומבחירתנו אנו ממשיכים לבוסס בבוץ יהירותנו ורחמינו העצמיים. עד מתי? מדוע? אולי כי אין אנו מעיזים להישיר מבט לתוך עצמנו, ולהסיר אחת ולתמיד את מעטה הספק המכרכם את ליבנו. אולי הגיעה השעה להפסיק ולומר "יהיה בסדר אחי" ולהתחיל ולומר "הכל בסדר אחי", ולזכור כי מאהבה בנו ואליה נאסף, ומהבחינה האוביקטיבית, אין ממש בהתבוססות הזו. הודעתי והודעתה של כלבובה השוכנות בסמיכות אחת לשניה כובדה של האחת מול קלילותה של השניה, שתי פנים של אותה מטבע הן.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|