27/7/2001 00:03
|
אמא
|
מאת:
|
עדה יקרה, הזדהיתי מאד עם סיפורך
|
כותרת:
|
לבי נשבר (באמת) כשקראתי אותו. קשה לי לנסח את בליל המחשבות שחולפות במוחי כרגע, אבל אם לנסות להביא אותן בצורתן הגולמית - אני חושבת שאת מופלאה. נפלא מבינתי איך הצלחת לשים את טובת בתך מעל הסבל שלך לאורך כל הימים והלילות הארוכים האלה - את כנראה באמת אשה מיוחדת במינה. הסיפור שלך הזכיר לי מאד את שלי, ורק היום - לאחר כמה וכמה שנים מאז הלידה/ניתוח - אני יכולה לומר בוודאות שכל הסבל שעברתי, שאני קוראת לו "התעללות" ולא מרגישה שהגזמתי בשימוש במילה הזו - כל הסבל הזה היה, כנראה, שווה בסופו של דבר (גם אם מיותר לחלוטין), מאחר והוא הציל את בני מצרה גדולה. היום, לאחר שאני יודעת כיצד נולד בניתוח קיסרי (עם מפרקי ירך פרוקים), אני מבינה שלידת העכוז המסובכת שהועידו לי ("יש לנו סטטיסטיקות מצויינות") יכלה להזיק לו ברמות בלתי הפיכות. יש נחמה מסוימת בידיעה שארבעה ימי הסבל שקדמו לניתוח, וחודשי ההתאוששות (הנפשית) הארוכים שלאחריו, היו שווים - למענו. אני מקווה שתתנחמי גם את בידיעה שעשית הכל למען נעמי, והתגברת באומץ לב על אינספור מכשולים מקוממים ומתסכלים בדרך. אני מקווה שלא תמצאי את דבריי סנטימנטליים עד כדי קיטש, אבל לו הייתי אני נעמי - הייתי מתגאה בך. מאחלת לך שעם הזמן תצליחי לחיות בשלום עם סיפור הלידה שלך, שלא דמה למה שציפית שיהיה, ואולי גם תזכי ל"חוויה מתקנת" בעתיד. תודה שחלקת איתי את סיפורך, ולילה טוב
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|