27/7/2001 17:45
|
עידיתוש
|
מאת:
|
עדה כל כך התרגשתי עד דמעות וגם התרגזתי
|
כותרת:
|
עד כדי "קללות" על הבית חולים, ובעיקר על המיילדת המצחקקת. אני הייתי עם גיסתי שם וראיתי יחס שונה. וכמו שאת אומרת זה באמת משנה שמיים וארץ. אני יכולה להגיד לך שלאורך כל הסיפור ראיתי אחת שאולי שכבה המיטה אבל עם רגלים תקועות כמו ברזל בקרקע וראש עם המון עירנות מסביב ועל כך מגיע לך הכל. חבל על העצבים, אמנם אני מבינה שזה ילווה אותך לתמיד אבל תבוא מתי שהוא הלידה השניה ותסכילי לחשבו אחרת ולשלוט יותר אבל גם אז אפשרי פיקשושים (עמדתי באותה נקודה כמוך...)ואז כבר חושבים על הפעם השלישית (כמוני) ורק מקווים לטוב והכי שילדים יהיו בריאים.
לגבי הניקור חובה עליהם היה להחתים אותך, למעין עשו את זה בגיל שלושה שבועות שהעלתה חום וחשבו דלקת קרום המוח, אז ניקרו אותה בגב ובבטן (לשתן) וביד שלא נדע כמה פעמים. אז בפעם הראשונה ביד הוציאו אותי "כי זה נורא קשה לראות ילד בוכה". שמעין איכשהו הוציאה את האיפוזיה דרשתי להיות איתה ואחרי המון זמן שנכשלו וראיתי שלי קשה עם זה ואולי אני ישפיע על הילדה יצאתי אבל מבחירה שלי ולא שלהם.
תני לנעמי נשיקה גדולה גדולה, תרגישי שהיית הכי גבורה בעולם ושבחרת את הדרך הכי נכונה לעשות את זה (גם לי יש הרהורים אילו הייתי בוחרת בקיסרי שהציעו לי אותי שעתיים לידה פעילה היו חוסכים ממנה כל מיני דברים אחרים, אולי לא הייתי מצליחה וכל מיני עיוותים במוחי שלפעמים עולים אבל.. )האמונה במה שעשית היא הכי טוב לאותה נקודת זמן וזה הכי חשוב. !!!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|