סיבות למה לא לקחת אפידורל (לא לפי סדר חשיבות, ובטח יש עוד, וגם: לא הכל תקף לכל אחת): - התערבות בתהליך טבעי עדין מאד, שכל שיבוש בו עלול לגרום לשיבושים נוספים. לעיתים קרובות, אפידורל גורם לעצירת הלידה ואז צריך גם זירוז, על סיכוניו, ולפעמים זה אפילו מוביל לקיסרי. אפילו יש לזה שם: מפל התערבויות (הוא לא מתחיל באפידורל, אגב). - שיכוך כאבים מלאכותי לאמא גורם להפרשת פחות הורמונים משככי כאבים טבעיים, אשר משפיעים גם על העובר ועוזרים לו בשיכוך כאביו הוא. - האפידורל גורם לעיתים קרובות לתינוק להיות ישנוני ולהתקשות ביניקה בשעות/ימים הראשונים, שהם קריטיים להנקה (כלומר, אפשר להתחיל להניק גם אח"כ, אבל זה כבר יותר מסובך והרבה פעמים דורש עזרה חיצונית). - מיסוך חווית הלידה. בלידה, מעבר לכאב, יש הרבה מאד תחושות, ושיאן בלידה עצמה. לי, אישית, היה מאד חשוב לחוות את זה. רציתי "להיות שם" כשנולד תינוקי. רציתי להרגיש את התחושה שרק נשים יכולות לחוש - איך זה ללדת, ליצור חיים חדשים. - ההתאוששות מלידה עם אפידורל ארוכה וקשה יותר - ולי היה חשוב להיות שם עבור התינוק שלי, להיות זמינה ומאוששת כמה שיותר מהר. - לאפידורל יש תופעות לוואי. חלק נדירות, חלק פחות, אבל אי אפשר לדעת מי תקבל אותן ומי לא. - יש נשים שאפידורל, שהוא זריקה לעמוד השדרה, מסוכן עבורן. - אפידורל ממסך את הכאב. יש לזה יתרון ברור, אבל גם חסרון: לא נרגיש אם יהיה כאב חריג, שמציין שמשהו לא בסדר. למשל - קרע ברחם (משמעותי בעיקר עבור מי שעברה, כמוני, ניתוח ברחם בעברה).
איך נמנעתי מהאפידורל? - תכננתי את הלידה כך שאפידורל לא יהיה זמין ע"י כך שילדתי בבית. אם הייתי באמת רוצה - תמיד אפשר לעבור לבי"ח, אבל זה דורש מאמץ. בדיעבד, אני סבורה שאם הייתי בבית חולים, הייתי מגיעה לאפידורל. כאב לי מאד, ורציתי "הצלה". חלק ניכר מהלידה התחננתי לאפידורל - אבל כשהמיילדת לקחה אותי ברצינות והציעה להקציב זמן שלאחריו אחליט אם אני רוצה לעבור לבי"ח, לא הייתי זקוקה לזמן הזה. היה ברור לי שאני לא *באמת* רוצה אפידורל. - מת"ת - מים, תמיכה, תנועה - שלושת עזרי הלידה החשובים ביותר: * מים הם משככי כאבים נפלאים. חלק מהצירים העברתי במקלחת, ואת רובם (כולל הלידה עצמה) בבריכה קטנה שהתקנו בסלון. הצירים מחוץ למים כאבו הרבה יותר. * תמיכה - ליווי תומך הוכח כמסייע להתגבר על כאבים, בעל השפעה חזקה בערך כמו של אפידורל. במקרה שלי, נעזרתי במיילדת תומכת, שהכרתי מראש וידעה "לקרוא" אותי, באחותי ובבעלי, שידעו לחזק ולא להחליש. גם סביבת הלידה, הבית שלי, היווה תמיכה עבורי. תומכת לידה היא גם אפשרות טובה. * תנועה - ידועה כעוזרת מאד להתמודדות עם הצירים. האמת היא שבעיקר התכוננתי לתנועה, והשתמשתי בה מעט מאד. כדור הפיזיו נשאר כמעט מיותם, וכך גם תכניות ההליכה מסביב לקיבוץ.
- שליטה והתמסרות. זה נשמע ניגוד, אבל בעצם הם משלימים זה את זה. שליטה משמעה תחושה של בטחון במהלך הדברים, שלא "עושים לי", אלא אני מובילה. התמסרות, שאפשרית (עבורי) רק מתוך הבטחון שבשליטה, משמעה שחרור ה"מוח החושב", ולתת לגוף להוביל, לאינטואיציה. לא להלחם בכאב אלא להכנס לתוכו.
שיטות נוספות שעוזרות (בחלקן השתמשתי יותר, בחלקן פחות): נשימות (צריך לתרגל קודם), קולות נמוכים/שירה, מסג' (הקלה משמעותית ביותר! לא נתתי למיילדת לזוז ממני בזמן ציר...), דמיון מודרך, הסחת הדעת (בהתחלה), מיקוד: בילדים הקיימים, במחשבות על התינוק, בחפץ משמעותי כלשהו, ריחות מתאימים, היפנוזה (לא ניסיתי), טנס (לא ניסיתי, מכשיר שעוזר להתמודדות עם כאב), מחשבה "היסטורית": מיליוני נשים בכל הדורות עברו את זה, גם אני יכולה.
יש עוד, אבל אני צריכה ללכת לפיצקי שלי.
|
תוכן התגובה:
|