כשהייתי בערך בחודש שביעי המנחה שלי לדוקטורט (והמורה שלי לחיים כמו שהוא היה רוצה) לקח אותי לשיחה ואמר: אצלנו היה שלושים שעות, היה סיוט, חבל עליך, תיכנסי ותגידי אפידורל. ניסיתי להסביר לו שאני לא רוצה, מעדיפה בלי, מקווה לטוב (לא רציתי להגיד 'מפחדת', תופעות לוואי וכד' - זה לא היה תופס) אז חייכתי והנהנתי. היה בלי, היה קצר, גם אם הייתי רוצה לא היה מתי לבקש. השאלה הראשונה שהוא שאל היתה אם קיבלתי אפידורל. הוא לא האמין לי שלא רציתי, הסתפק בזה שלא הספקתי. הלידה שלי בלבלה אותו לגמרי. עכשיו, שותפתי למחקר בחודש שביעי. בטח אפידורל, למה לסבול. הוא כמובן מחזק אותה. ניסיתי להסביר לה, שגם עם אפידורל זה בערך שליש מהלידה (נכון? הרי צריך לחכות לפתיחה מספיקה, וממילא לקראת צירי הלחץ הכואבים באמת מפסיקים בדרך כלל). אבל למה שמישהו יקשיב לי...
זה מאד נכון מה שכתבו כרמית ונועה ברקת: צריך לבוא מוכנים. לדעת מה רוצים (לפרטי פרטים, זה מאד מאד עוזר ברגעים הקשים) אבל להיות פתוחים לשינויים (כי אולי זה מה שיעשה את כל ההבדל).
גילי, את עושה לי חורים ענקיים בלב. כל פעם מחדש. נועה
|
תוכן התגובה:
|