16/2/2004 19:52
|
איריס
|
מאת:
|
זה כל כך אנושי לפחד על היקר לך מכל
|
כותרת:
|
כל כך אנושי וכל כך מובן. אחרי 9 חודשים שהעובר גדל אצלנו בבטן ואנחנו מחוברות אליו ממש פיזית, הוא יוצא החוצה אבל אנחנו לעולם נשארות מחוברות אליו בחבל טבור בלתי נראה של אהבה ודאגה. זה קיים אצל בעלי חיים וזה קיים אצלנו, ככה הטבע בנה אותנו. הפחד הגדול שאת מתארת - הוא חלק מהאהבה לילד, מההזדהות שלך עם הכאב שלו. כי את אמא שלו. הילד שלך גדל ואת ממשיכה לאהוב אותו, לדאוג לו, לרצות שיהיה לו הכי טוב בעולם ולכאוב כאשר את לא מצליחה להגן עליו מפני הרעות.... כאן את צריכה לעבוד על עצמך - איך לאהוב, לדאוג ויחד עם זה לתת לו לגדול ובהדרגה ובהתאם לגילו וליכולתו ללמוד להיות אדם עצמאי בעולם הזה. כאשר להיות עצמאי זה אומר גם לטעות לפעמים, וגם לחטוף מכות וגם לעשות טעויות כי ככה גדלים! האיזון העדין הזה בין האהבה, והרצון להגן לצורך לתת לו לגדול הוא דבר קשה מאד, אבל הכרחי לקשר שלך עם הילד ולגדילה שלו. אני מאמינה שאהבת אם לילד שלה, והדאגה לו לא נגמרת עד סוף החיים, אבל בשלב מסוים את לומדת לתת לו ללכת ולהיות בשבילו כאשר הוא צריך אותך, ולסמוך עליו כאשר הוא אומר לך שהוא יכול לבד, גם אם את נורא דואגת... להיות אמא - זה התפקיד הנפלא והקשה ביותר בעולם...
מרגישים את האהבה הגדולה שלך בין השורות!
איריס
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|