זה כלכך חזק, עד שאני פשוט מחכה.. למרבה הזוועה. אני עומדת לספר לך משהו מאד אינטימי וקשה- כשהאמצעי שלי נולד, לפני שנתיים וקצת, הוא הביט בי במבט שממנו הבנתי שאנחנו לא לנצח ביחד. שיום אחד ניפרד לעד, ולא בסדר הנכון. ומאז אני בתחושה של לחכות, כי מתישהו זה יקרה. בהתחלה זה היה סיוט, אבל איכשהו התרגלתי לתחושה האיומה הזו, והיום היא כבר לא מלווה כל רגע בחיי, אלא רק רגעים כמו זה שאנחנו בו עכשיו - יומיים לפני ניתוח בקע בהרדמה מלאה. ואני מריצה תסריטים, שבהם המנתח יוצא מחדר הניתוח ואומר לי - אני מצטער. אני כלכך מפחדת שאני מכניסה את עצמי לתוך מקום של שקט, ובתוכו אני מחכה עד יעבור זעם. זה לא משתק אותי מלתת לו להתנסות בדברים. להיפך - זה נתן לי מין שקט מוזר ובטחון, כי משהו כבר כתוב פה, וכאילו אין לי השפעה מוחלטת על זה. להיות אמא מגיע בחבילה יחד עם פחד. זה כלכך בלתי נפרד עד שאני פשוט נותנת לו להיות, וממשיכה בדרכי, כאילו בלעדיו, כי לא ניתן לי לעשות איתו כלום. אני שומרת עליהם כמו שצריך, ללא היסטריה מיוחדת, וסומכת על העולם שייטיב איתנו. אני בטוחה שכשהוא יתעורר מההרדמה אני ארגיש שהוא נולד לי מחדש. יסמין
|
תוכן התגובה:
|