17/2/2004 10:59
|
אסתית
|
מאת:
|
אוי רינת, כל כך מוכר
|
כותרת:
|
הפחד הזה, הפחד הזה שמשהו נורא קרה לילד שלנו. אני חווה את זה על בשרי כל יום, בעוצמות הולכות וגדלות, ככל שרועי גדל. מנסה כל הזמן להרגיע את עצמי, אבל מאוד מתקשה, בעיקר בזמן הפחד עצמו. לפני שבוע הוא ירד לגינה עם חברים לראות משחק כדורגל שכונתי. הוא יודע מה הם הגבולות בהן מותר לו להסתובב, הוא יודע מה החוקים ולכן הייתי שקטה יחסית. בשמונה בערב קראתי לו מהחלון. הוא לא ענה. הרגעתי את עצמי שהוא בטח לא שומע. ירדתי לגינה לקרוא לו. מצאתי את החברים שאיתם הלך אבל לא היה להם מושג איפה הוא. הלכתי לחבר טוב שלו בתקווה שאולי הוא שם אבל הוא לא היה. נכנסתי להיסטריה טוטאלית!! דימיינתי לעצמי בראש את התסריטים הגרועים ביותר....התחלתי להרגיש תופעות פיזיולוגיות כמו יובש נוראי בפה ודופק מהיר בטרוף. שמונה בערב, אני לבד, חושך בחוץ, אף אחד לא יודע איפה הילד שלך ולאן הלך או עם מי ואני לא יודעת לאן לפנות, הקטנה מחכה אצל השכנה בבית. אחרי 10 דקות מורטות עצבים, שהורידו לי כמה שנים טובות מהחיים, אני שומעת את האמא של החבר קוראת לי שהיא מצאה אותו. מסתבר שהיא ראתה באיזה לחץ אני נמצאת וירדה גם לחפש אותו. אני פרצתי בבכי, וגם עכשיו כשאני כותבת עולות דמעות בעיני. פעם ניסיתי להילחם בזה, ניסיתי להישאר רגועה ולחשוב מחשבות חיוביות. זה רק עשה לי עוד יותר רע כי לא יכולתי להיות אני, להוציא את הפחד החוצה ולתת לעצמי מקום להישבר. אני לא חיה בחרדה יום יומית, ומנסה לחשוב רוב הזמן מחשבות חיוביות, אבל בעת המקרה עצמו וכמה שעות אחרי אני עדיין מצויה תחת השפעת החרדה והשבריר שניה שחשבתי שאני מאבדת אותו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|